ש״פ וילך, שבת שובה, ו׳ תשרי ה׳תשנ״ב
הוראות
ההוראה משבת שובה – שהיא כנגד כל שבתות השנה – ושבת פרשת וילך:
(א) להוסיף בלימוד התורה, הן בנגלה דתורה ועאכו״כ בפנימיות התורה, באופן דהליכה (״וילך״), גם בערך הלימוד בתורה שלפנ״ז. וכולל – בלימוד הלכות מלך המשיח, וביהמ״ק וכו׳.
(ב) להוסיף בההשתדלות לספק כל צרכי החג לכל הנזקקים לזה, וכן לקבל החלטות טובות בשבת זה (בהיותה כנגד כל שבתות השנה) לספק להנזקקים צרכי כל שבת ויו״ט במשך כל השנה (״אויף א שבת׳דיקן אופן״, שצרכיו מרובים מצרכי ימי החול), וכל זה באופן ד״וילך״ בערך ההחלטות והפעולות עד עתה.
נקודות
השייכות דגאולה לשבת זה: כל שבת היא מעין ״יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים״, עאכו״כ שבת שובה שהיא כנגד כל שבתות השנה. ובפרט להיותה ש״פ וילך, המורה על הליכה לגבי המצב שלפנ״ז, ושלימות ענין ההליכה היא – ״ילכו מחיל אל חיל״ עד ״יראה אל אלקים בציון״ בגאולה האמיתית והשלימה. ובהדגשה יתירה – להיותה גם השבת לאחרי ראש השנה, שקשור עם הגאולה, כמודגש בסיום ההפטורה דיום א׳ דר״ה: ״וירם קרן משיחו״.
לאחרי העבודה בב׳ ימי ר״ה ותק״ש בהם – לאחרי תק״ש בחודש אלול ולאחרי צום גדלי׳, מלשון גדלות – בודאי שהגאולה צ״ל תיכף ומיד ממש.
שייכות תק״ש להגאולה – כמודגש בסידור עם דא״ח בשער התקיעות ד״ה ״להבין ענין תק״ש (ע״פ כוונת הבעש״ט ז״ל)״ בסופו – ״ולא יתאחר זמן בירורים כ״כ״, ומסיים ״וד״ל״, והרי ישנו כבר ה״מבין״ ובמילא ה״די למבין״.
״שובה ישראל עד הוי׳ אלקיך״ – הבחינה דשלימות התשובה היא כש״הוי׳״ נעשה ״אלקיך״, כחך וחיותך.
הב׳ דשנת תשנ״ב (תהא שנת נפלאות בכל) הוא אות השימוש לכל הענינים (הנכללים באותיות אל״ף בי״ת), שמדגיש השייכות להאדם.
לאחרי שסיימו כל הענינים, גם הענין ד״עמדו הכן כולכם״, צ״ל הגאולה באופן ד״מלכתחילה אריבער״, בלי שום צורך להכנות.
השייכות דבעלת היארצייט (דו׳ תשרי) עם ההפטורה דיום א׳ דר״ה בנוגע לתפלת חנה, וסיומה: ״וירם קרן משיחו״.
פעולות נשי ובנות ישראל, כולל – בהדלקת נרות שבת קודש, גם ע״י קטנות תיכף משהגיעו לכלל דעת (והמנהג הוא – שהקטנות מדליקות לפני המבוגרות).
ביאת משיח תתפרסם גם בעתונים (״פייפערס״), כפתגם חסידים הראשונים.