בס"ד. התוועדות ש"פ קרח, ג' תמוז ה'תנש"א
– שיחה א' –
[כשנכנס כ"ק אדמו"ר שליט"א להתוועדות ניגנו "שישו ושמחו בשמחת הגאולה", וכן אחרי שבירך על היין].
א. שבת זו היא ג' תמוז, היום שבו – בשנת פרז"ת – יצא כ"ק מו"ח אדמו"ר מבית האסורים, ונשלח לעיר מקלטו קאַסטראַמאַ, אשר ענין זה הי' התחלת הגאולה.
ואע"פ שאז לא ידעו בבירור אם זהו גאולה, או שאין זו אלא יציאה מבית האסורים לענין אחר של גלות – הרי אח"כ נתברר שבאמת הי' זה התחלת הגאולה, כיון שבבית האסורים נפסק עליו ש"אחת דתו" להיפך החיים ח"ו (אשר בג' תמוז בפעם הראשונה לא ידעו אודות פס"ד זה עדיין), ובג' תמוז ביטלו זאת והחליפוהו בגלות בלבד. ואע"פ שזהו ג"כ גלות, והיה עליו להישאר שם זמן רב עם כו"כ מדידות והגבלות וכו' – הרי יחד עם ענין הגלות הי' בזה גם גאולה מהיפך החיים, וכפי שבלשון רשימותיו בכמה מקומות נקראת עיר זו (קאַסטראַמאַ) הן "עיר גלותו" והן "עיר מקלטו".
ועד שאח"כ נתברר שהיה בזה ענין של גאולה לגמרי, כשנודע לו בי"ב תמוז (יום הולדתו) על השחרור, ואח"כ בי"ג תמוז נשתחרר לגמרי, שעי"ז התאפשר ביתר שאת המשך עבודתו בהפצת היהדות והמעינות חוצה (שבמילוי פס"ד הנ"ל, ר"ל, הי' נפסק). אלא שמכל מקום לא חזר למקום דירתו – לענינגראַד, כיון שהיה חשש מרדיפות ונקמה ממנגדיו וכו'.
ולהעיר שעיר זו נקראה בעבר (בזמן המאסר והגאולה של אדמו"ר הזקן) בשם "פּעטערבורג", ואח"כ שינה המשטר החדש את שמה. וגאולת י"ב תמוז פעלה כל כך, עד שבימים אלו ישנה שקו"ט להחזיר את השם הישן, שזה בא בהמשך לשינוי בעמדתם בעניני יהדות וכו' – אשר בענין זה נראה בגלוי מעמד ומצב הגאולה (לפי ערך) שבמדינה ההיא – ועד שהם עצמם רוצים לשנות זאת, אף שזהו לגמרי היפך שיטתם, כיון ששם זה נקרא ע"י (וע"ש) ה"צאַר" (וגם על שם איש אחר וכו') – שקרא כך לעיר בירתו ששם הוא הי' ע"ד "מושל בכיפה" – שהוא המנגד הכי גדול לשיטתם, שלכן כשתפסו הקומוניסטים את השלטון שינו זאת וקראו לעיר ע"ש האדם שהיה ע"ד ה"מושל בכיפה" – מטעמם.
והנה, ידוע שכל ענין הוא הוראה ליהודי בעבודתו לשמש את קונו, שזהו תכלית בריאתו, ובמילא מובן שעד"ז הוא בנוגע לעניננו, שכללות הלימוד וההוראה היא – הוספה בכל עניני לימוד התורה וקיום המצוות, ובפרט בפנימיות התורה ופנימיות המצוות; ובעניננו – מהגאולה דג' תמוז וי"ב-י"ג תמוז ההוראה היא בכללות הענין ד"יפוצו מעינתיך חוצה" (כנ"ל שזה קשור עם הגאולה), שזהו העילוי החידוש שנפעל ע"י גאולת כ"ק מו"ח אדמו"ר.
ב. ובפרטיות יותר:
דובר כמה פעמים בנוגע ללשון "יפוצו", "מעינותיך" ו"חוצה", שבכל אחת מג' תיבות אלו יש הדגשה והוראה כללית בפ"ע, וביחד עם זה כאו"א מהם מוסיף גם בב' האחרים, ולאחרי זה ישנו גם החיבור של כל הג' יחד, ועד שגם מלכתחילה הם מאוחדים כענין אחד, אשר עי"ז נעשה – בלשון הידוע – "לכתחילה אַריבער", שהרי תוכן ג' הענינים ד"יפוצו מעינותיך חוצה" הוא ענין של "אַריבער".
ולכן היסוד וההתחלה הוא דוקא במלה "יפוצו", כלומר שהיסוד וההתחלה – "לכתחילה" – של מציאותו של יהודי הוא "יפוצו".
וההוראה מזה בעבודת האדם היא: כאשר האדם קם משנתו, בתחילת העבודה, הרי הוא מתקשר ומתאחד תיכף ומיד – "לכתחילה" – עם הקב"ה ותורתו ומצותיו, בידעו שכל ענינו הוא – "יפוצו", הפצת תומ"צ, שזהו ענין שלמעלה ממדידה והגבלה ("יפוצו").
וזאת – לפני שהוא יודע את הפרטים של הדבר שצריך להפיץ, אם מדובר במעין או בנהר וכו', ועד שבמעין יש כו"כ ענינים – כפי שמי המעין נמשכים במדידה והגבלה של כלי, או שנמשכים לבור שאז מטהרים בארבעים סאה, או באופן דמעין גופא – שמטהר "בכל שהוא" (אלא שאח"כ ההדגשה שההפצה היא דוקא ב"מעינותיך").
וזהו הענין ד"לכתחילה אַריבער" – שמלכתחילה ענינו "יפוצו" ("אַריבער" – הנקודה שלמעלה ממדידה והגבלה), ואין זה ענין נוסף עליו אלא שזהו כל עצם מציאותו – "לכתחילה" (ובמיוחד כשנמצאים בג' תמוז דשנת "אראנו נפלאות", ועברה שנה מג' תמוז דשנה שעברה, עליו להוסיף בעבודה זו באופן ד"נפלאות").
וכידוע הסיפור, שכשהיה בפּעטערבורג משטר של מדידות והגבלות וכו', והי' על כאו"א לשאת תעודה ("פּאַספּאָרט") – עכ"ז החסידים חיו שם למעלה ממדידה והגבלה. וכששוטר ("פּאָליסמאַן") עיכב חסידים שהלכו ברחוב וביקש מהם את תעודתם, בהקדמת השאלה "מי הולך?" ("קטאָ אידיאָט", ענו ש"ביטול הולך" ("ביטול אידיאָט")! היינו, שכל מציאותם היתה ביטול (ע"ד הנ"ל ב"יפוצו"); וענו דוקא בשפה הרוסית, בהתאם לכלל "אזלת לקרתא הלך בנימוסי'".
וזהו כלל כל כך עיקרי, עד שהקב"ה עשה לשם כך נס (אף ש"לא עביד קוב"ה ניסא למגנא") בהיות משה רבינו בהר, ש"למעלה שאין אכילה ושתי' עלה משה ונדמה להם", ו"לחם לא אכל ומים לא שתה" במשך ארבעים יום.
ולהוסיף שבזה יש ב' גירסאות במדרש: לגירסא אחת משה "נתענה ק"כ יום שקבל את התורה", שהעדר האכילה ושתי' גרם לו צער; ולגירסא ב' לא הי' לו צער מזה, כיון שטבעו של הר סיני הוא באופן שא"צ לאכילה ושתי', וכך נהי' גם בטבעו של משה.
ומזה הוראה לשני סוגי עבודה אצל יהודי: אופן הא' – שהיהודי נמצא (בכל עניני עבודת השם שלו) למעלה ממדידה והגבלה, ואף שזה נמשך וחודר בתוך הגבלות טבע מציאותו וטבע מציאות האדם, הרי זה באופן ד"נצטער משה" – דאף שהעדר האכילה ושתי' היא בתוך הגבלות טבע הגוף, מכל מקום, אין זה מתאחד בתכלית עם הגוף; ולמעלה מזה אופן הב' – שטבעו (ועד לטבע הגוף) של יהודי נעשה למעלה מהטבע, כיון שזהו יהודי הקשור עם ג' תמוז.
ובמיוחד בעמדנו בימים שהם מהארבעים ימים הראשונים שמשה רבינו הי' בהר (ובזה יומתק יותר השייכות לג' תמוז – בהיותו א' מימים אלו), ויש לנו נתינת כח ממתן תורה, ומ"קיימא סיהרא באשלמותא" ד"ירחא תליתאי", ונמצאים ב"ירחא רביעאי" – תמוז, ובג' בו.
ג. והענין בזה – ע"פ הידוע ש"גימ"ל דל"ת גמול דלים" [ובהקדים שמזה מובן גם בענינינו – שחודש השלישי וחודש הרביעי הוא הענין ד"גמול דלים", הפעולה וההשפעה (גימ"ל, סיון) במעמד ומצב של דלות (דל"ת, תמוז), שגם הדלות גופא נעשית חדורה בכל הענינים של "גמול"]:
"דלות" הוא למעלה מ"אביון – שהוא מתאוה לכל דבר", וגם מ"עני" ו"רש" (שענינו – האות רי"ש). והחילוק בין דל"ת לרי"ש – שבדל"ת ישנה נקודה גלוי' מאחוריו, נקודת היהדות שבכאו"א מישראל (אלא שהנקודה היא מאחור ובהעלם, שלכן הוא דל), ועד שנקודה זו מחברת את ב' ההפכים דקו האורך (הפעולה וההשפעה למטה) וקו הרוחב; ואף שגם ברי"ש ישנם ב' קוים אלו, וגם החיבור ביניהם – שם הנקודה המחברת אינה בגילוי ובהדגשה, משא"כ בדל"ת (ולכן גם הרמזים וכו' בקוים דאורך ורוחב שבאות רי"ש ודל"ת אינם שוים). [ולכן דל"ת (עם היותו לשון דלות, ועד שיש בו מדריגה של "דלי דלות") הוא לשון "ארוממך ה' כי דליתני", הרמה והתנשאות (ועד שא"צ להסתכל בכל המלה, אלא מיד כשרואים שמתחילה בד', מבינים שזהו ענינה)].
ובעבודם האדם – גילוי נקודת היהדות שבכאו"א מישראל (ההתקשרות וההתאחדות שלו עם הקב"ה) נעשית דוקא ע"י ענין הביטול (נקודה), ונקודה זו היא בכל זמן ובכל מקום, גם במצב של "דלים".
וע"י העבודה ד"יפוצו" נזכה לגאולה השלימה, וזו גאולה גם לקב"ה עצמו, שבמעמד ומצב ומקום הגלות (שזהו הענין של דלות ועניות) הרי "עמו אנכי בצרה", היינו שהקב"ה בעצמו נמצא ביחד עם כאו"א מישראל ב"צרה", ע"ד הנקודה שב"דלים".
וענין זה הוא חידוש – הקב"ה נמצא בגלות, היפך סדר הרגיל, והיפך סדר ההשתלשלות שהקב"ה עצמו קבע באופן ד"לא ישבתו" – שהוא למעלה מעלה, משא"כ עוה"ז הגשמי הוא תחתון שבתחתון – ומכל מקום נעשה "עמו אנכי בצרה"! והטעם שאעפ"כ זה כך הוא משום שה"צרה" אינה אותה "צרה" כשהקב"ה נמצא בתוכה (ע"ד השפעת הקו העליון שבדל"ת בקו התחתון שבו ע"י הנקודה).
ובפרט בעמדנו לאחר שכבר נתמלאו מאתיים (שלימות בענין הרי"ש, עניות – מצבם של בני ישראל בגלות כנ"ל) שנה להולדת הצמח צדק, ובפרט שלאחרונה נדפס ספר חדש של דרושים מאדמו"ר האמצעי, הקשורים גם עם הצמח צדק: הן ע"י שהוא העביר אלינו את הדרושים של אדמו"ר האמצעי שהיה דודו וחותנו, והן ע"י ההערות שהוסיף, הן בשולי השוליים של הדף, והן בתוך המאמרים;
וממילא ישנה בדרושים אלו הן המעלה שבתורת אדמו"ר האמצעי (כמדובר כמה פעמים), והן המעלה שבתורת הצמח צדק – החיבור (בגלוי ובהדגשה) בין נגלה דתורה ופנימיות התורה, כולל גם המעלה של ה"מראי מקומות" – "אזניים לתורה", שגם הם חלק וענין בתורה (אף אם לא מועתקים בהם מילים מהמקום שמציין לשם, וגם לא מופיע "עיי"ש"). וכל זה שייך במיוחד לעדת חסידי חב"ד, ובפרט ע"י בניו של הצמח צדק, וחתנו ודודו אדמו"ר האמצעי וכו'.
ד. ומכל האמור לימוד והוראה כללית בנוגע לכללות העבודה בכל עניני "יפוצו מעינותיך חוצה" בכל הפרטים האמורים לעיל, ולכל לראש – שעצם מציאותו של יהודי, בכל מעמד ומצב שתהי', גם כשהיא בבחי' "דלים" – חדורה עם הענין ד"יפוצו", הנקודה שלמעלה ממדידה והגבלה שבאות דל"ת, ועי"ז נעשה החיבור של ב' הקוין, שנמשך בפרטי הענין ד"מעינותיך" ו"חוצה".
ויהי רצון שממעמד ומצב הנ"ל דעניות, נזכה ל"עניות" למעליותא – "תפלה לעני כי יעטוף", שמגיעה "לפני ה'" – למעלה משם הוי'.
ובפרט ע"י העבודה ב"יפוצו מעינתיך חוצה", שההדגשה היא שאופן ומקום ההפצה אינו במקום בו הוא נמצא, בישיבה או בביהכ"נ וביהמ"ד ובית מעשים טובים, אלא גם ב"חוץ", ובזה גופא – ב"חוצה" בתוספת ה"א, חוצה שאין חוצה הימנו.
ועי"ז זוכים שמהתחלת הגאולה דג' תמוז (כפי שנתברר אח"כ) נבוא תיכף ומיד להתחלת והמשך ושלימות הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, ונלך "בנערינו ובזקנינו . . בבנינו ובבנותינו", לארץ הקודש, ולירושלים עיה"ק, ולהר הקדש, ולבית המקדש השלישי – "מקדש אדנ-י כוננו ידיך".
[אחרי שיחה זו ניגנו "אימתי קאתי מר"].
– שיחה ב' –
ה. ג' תמוז הוא היום שבו (כמ"ש בסדר עולם) הי' המאורע והנס ד"שמש בגבעון דום", שכשהי' יהושע צריך לסיים את המלחמה באויביו, ונזקק לאור היום, עצר לשם כך את השמש, ועוד – שמכיון שאוה"ע שנלחמו בו עבדו לשמש, הרי עי"ז שיהושע הראה שהקב"ה בעה"ב על השמש, נחלש כוחם והוא ניצח במלחמה.
ויש לחקור בנוגע לאופן הנס, שיש לומר בב' אופנים: אופן א' – שהנס הי' רק במה שנוגע לתכלית שבזה – שתהי' מציאות של אור היום בעולם עבור ניצוח המלחמה, שלזה צריך לעצור רק את השמש כדי שתאיר למטה; ואופן הב' – שמכיון שתנועת השמש אינה בפ"ע, אלא תלוי' בתנועת המזלות והגלגלים וכו' (הן הגדולים, והן הגלגלים הקטנים שבתוכם), כידוע שהשמש הוא גלגל הקשור עם גלגלים אחרים, ומהלכו תלוי בהם, כמבואר בספרי התכונה – הי' הנס בכל מהלך הגלגלים, שטבעם נשתנה והם נעצרו כדי לאפשר את עצירת השמש.
ותוכן החילוק בין שני האופנים: לאופן הא' כל הענין הוא נס גמור שלמעלה מכל ענין טבעי, ואילו לאופן הב', אף שיסוד הענין הוא נס גלוי, מכל מקום, הרי הנס פועל גם על טבע השמש, ובמילא נעשה כן גם הסדר הטבעי של מהלך השמש – שהוא תלוי במהלך הגלגלים, ולכן נעמדו הגלגלים מהילוכם.
ו. וע"ד אופן הנ"ל י"ל בנוגע למסופר בפרשתנו, שהקב"ה צוה לקחת מטות מכל י"ב השבטים ומאהרן ולהניחם במשכן בלילה, ולמחרת כשהוציאו את המטות – "והנה פרח מטה אהרן לבית לוי ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים". ולכאורה – מדוע הי' צורך בכל תהליך הפריחה הנ"ל, הרי בשביל המטרה והתכלית של הנס (שיידעו שהקב"ה בחר באהרן), די שיצמחו שקדים מיד על המטה (וזה נס גלוי – שאף שמטה איננו מסוגל לצמוח ע"פ דרך הטבע, מכל מקום צמחו עליו שקדים)?
[זה שגם לאחרי צמיחת השקדים נשארה מציאות המטה – מובן, כי דוקא עי"ז ניכר שעל מטה אהרן צמחו שקדים, אבל עדיין צריך ביאור בסדר ואופן צמיחת השקדים כנ"ל].
והביאור בזה ע"ד הנ"ל – שאע"פ שזהו נס, הרי החידוש הוא שהנס עצמו הי' באופן שחודר בטבע גופא, דאף שהמטה מצד עצמו וטבעו אינו שייך לכל ענין פריחת וצמיחת פירות, מכל מקום, הפריחה והצמיחה במטה לא הי' רק סתם ענין נסי שלמעלה לגמרי מדרך הטבע, אלא שטבעו של המטה נעשה שהוא מצמיח פירות (שקדים), וע"פ הטבע – הסדר הוא באופן הנ"ל. ולכן הי' אופן הפריחה: "ויוצא פרח – כמשמעו", "ויצץ ציץ – חנטת הפרי כשהפרח נופל", "ויגמול שקדים – כשהוכר הפרי הוכר שהן שקדים" – שזהו הסדר הטבעי של צמיחת פירות.
ועד שלא הי' זה רק שבתחילת הלילה הי' "ויצא פרח", באמצעו – "ויצץ ציץ", ובבוקר "ויגמל שקדים" וזהו הדבר היחיד שראו בני ישראל (שבשבילם נעשה כל הנס) – אלא כדמשמע בפשטות, שבבוקר כאשר הוציא משה רבינו את המטה מהמשכן והראהו לבני ישראל – ראו במטה את כל ג' השלבים, החל מהפריחה (כי בחנטת הפרי "הפרח נופל"), ועד"ז "ויצץ ציץ", ועד ל"ויגמול שקדים", פרי בשלימותו – פרי מתוק שאפשר לאוכלו ולברך עליו – אשר עי"ז הכירו בני ישראל שגם זה נמשך ונעשה טבע המטה.
ויש לומר שיש בזה גם נפק"מ להלכה: מצינו שאין נהנין מענין של נס (ועאכו"כ אכילה ושתי' וכיו"ב – שעניניהן הוא "דם ובשר כבשרו", וכל אופן חיי הדם ובשר הוא ע"פ דרך הטבע – ובמילא מובן שאין מקום "לערב" שם מאכל או משקה נסי), ואין מברכין עליו, וכאן הי' מותר ליהנות מהשקדים ולברך עליהם – כיון שענין זה נעשה טבע המטה, שלכן אופן צמיחתם הי' ע"פ סדר הטבע של צמיחת פירות, ובמילא יש בזה גדר מאכל של טבע.
ז. ויש לקשר זה עם ענינו של אהרן (שבקשר ובשייכות למטהו וכהונתו אירע הנס) – ברכת כהנים, שבזה ישנם ב' ענינים הנ"ל: ברכת כהנים פועלת בזריזות, "עד מהרה ירוץ דברו"; ומכל מקום – חודרת וממשיכה את כל ההשפעות בכל סדר ההשתלשלות, מלמעלה מעלה עד למטה מטה, עד בתחתון שאין תחתון למטה ממנו – ע"ד מטה אהרן, שצמח בזריזות [וכמבואר השייכות ד"ויגמול שקדים" לכהונה, דכשם ששקדים ממהרים לפרוח יותר משאר הפירות, כך גם ההשפעות הנמשכות ע"י כהונה הן בתכלית הזריזות, דאע"פ שהמשכתם היא למעלה מעלה מסדר ההשתלשלות, מכל מקום הרי זה נמשך למטה באופן של זריזות], ומכל מקום עבר את כל השלבים שע"פ דרך הטבע.
ומטעם זה, דוקא ע"י כהונת אהרן נפעל הנס באופן כזה, שנמשך וחדר גם בטבע המטה גופא, שהטבע גופא נעשה באופן נסי.
ח. ומכיון שכל ענין בתורה הוא הוראה לכאו"א מישראל (ובמיוחד שישנו ציווי מפורש שמטה אהרן יישאר "למשמרת", היינו שמטה אהרן הוא למשמרת ולאות על כל הדורות שלאחרי זה, כולל – בנוגע לאופן פריחת מטה אהרן "ויצוא פרח וגו'"), מובן שכן הוא גם בנוגע לנדו"ד; ובפרט ע"פ מש"נ "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים", שמזה מובן שגם כל פרטי עניני כהונה שייכים לכ"א מישראל.
ואף שהמדובר בנדו"ד הוא אודות מטה אהרן כהן גדול, הרי מפורש בכתוב "ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי כי מטה אחד לראש בית אבותם", ויתירה מזו – בכוחו של כ"א להגיע גם לדרגת אהרן כהן גדול, כידוע הפירוש ב"ממלכת כהנים" – דקאי על כהנים גדולים.
וההוראה מכאן – שהעבודה צריכה להיות בדרך הטבע דוקא, וביחד עם זה – להמשיך בזה למעלה ממדידה והגבלה, שהטבע יהפוך לענין שלמעלה מהטבע.
ט. ועי"ז נזכה לגאולה באופן של טבע ומנוחה ("רואיקערהייט"), וכמ"ש "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות".
ואע"פ שביציאת מצרים היו נפלאות הכי גדולות שלמעלה מהטבע לגמרי, כמו עמוד הענן ועמוד האש – הרי מצינו בענין עיקרי, ה"רכוש גדול" דבני ישראל, שהגיע (לא באופן נסי, כמו שאר הפרטים ביציאת מצרים, כי אם) דוקא בדרך הטבע – "וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות", ועד שהיה צורך שזה יהיה מרצונם החופשי של המצרים, שמצרים עצמם נתנו זאת לבני ישראל (ולפי כמה דעות נתנו זאת מלכתחילה כמתנה); ואע"פ שגם בזה הי' נס, כמסופר במדרש שהמצרים הסתירו את כליהם, והיהודים הבחינו בהם בזמן מכת חושך, כשלבני ישראל "הי' אור במושבתם" – הרי זה לא הכריח את המצרים לתת את הכלים, והנתינה עצמה היתה באופן טבעי.
והנה, העשירות קשורה עם העבודה ד"זבולון", העבודה הטבעית בעסק בעניני העולם, עד לאופן של טירחא וכו', "וירכתו על צידן", וביחד עם זה – יש לדעת שזה גופא הוא נס, אלא שמתלבש בטבע עצמו.
ועד"ז בנוגע לעסק בפרנסה גשמית אצל כל אחד ואחת מישראל (כולל "יששכר" שעיקר ענינם הוא עסק התורה, שהרי יש להם שותפות עם "זבולון" – ונמצא שמקבלים את הפרנסה מעבודת זבולון בטבע העולם), שעל כאו"א לעסוק בפרנסה, חרישה וזריעה וכו', ע"י הסדר הטבעי של צמיחת שקדים, ובנדו"ד – ע"י עבודת הפרנסה בגדרי והגבלות טבע העולם, "אדם חורש ואדם זורע" (כפי שצ"ל ע"פ תורה), ע"ד "ויוצא פרח וגו'", ועד לאכילה ושתי' (הקשור עם "שקדים", ועם צנצנת המן שהיתה מונחת עם המטה), וכפי שמצינו שאחת השאלות ששואלים יהודי אחרי פטירתו היא "נשאת ונתת באמונה", שמזה מוכן שע"פ תורה צ"ל משא ומתן.
אלא שביחד עם זה יש לדעת שזהו נס – שכל פרנסתו והוצאותיו באות מהקב"ה באופן נסי שלמעלה ממדידת והגבלת הטבע, בדוגמת השקדים (אכילה ופרנסה גשמית) שפרחו על מטה אהרן ("ממלכת כהנים") באופן נסי (וכפי שמצינו בדורות האחרונים, שהיו זמנים שליהודים היו דאגות פרנסה, ודוקא בשנים האחרונות ישנה הרווחה).
וטבע העולם גופא מסייע להשפעת הפרנסה באופן נסי, כפי שמתבטא בכך שעסקו במשא ומתן הוא רק לשעה קלה ביום (מצד הטבע), ורוב עסקו הוא בעניני לימוד התורה וקיום המצוות. וענין זה מודגש במיוחד בשנים האחרונות, שקבלת הפרנסה אינה באה ביגיעה כל כך (כמו בדורות שעברו), שבזה מתבטא איך שטבע העולם גופא מסייע לכל עניני הפרנסה; ועאכו"כ בימים שמצד טבע העולם גופא אינו עוסק בעבודת האדמה, כבימים אלו – ימות החמה (אחרי קציר השעורים בששה עשר בניסן, וקציר החטים בשבועות שאז הביאו את שתי הלחם), ודאי שאז כל עסקו הוא בענינים רוחניים של תומ"צ וכו'.
י. וכמו במטה אהרן, גם אצל כאו"א מבני ישראל צריכה העבודה להיות בזריזות הכי גדולה, ובפרט שבני ישראל הם "ממלכת כהנים" (כנ"ל ס"ח), ש"כהנים זריזין הן"; ובמיוחד כהן גדול (מלך שבכהונה), שעבודתו ביוה"כ היא בזריזות הכי גדולה החל משעות הבוקר, וישנם דברים (כמו שילוח השעיר) שעליו לעשות ע"י אחר, כי עליו לעשות דברים אחרים באותו זמן.
ואף שיהודי יכול לשאול: הרי בקרוב באה הגאולה שהיא ענין נצחי, ויהי' אז די מספיק זמן לכל הענינים כולם, וא"כ למה עליו למהר? ובפרט – ממשיך הוא לטעון – שבנוגע לגאולה העתידה נאמר "כי לא בחפזון תצאו"! והתשובה היא, שאעפ"כ גם בגאולה השלימה ישנו ענין של חיפזון, שהרי היא "כימי צאתך מארץ מצרים", וצריך להיות זכר ליציאת מצרים, שאז היתה הגאולה באופן ד"בחפזון יצאת מארץ מצרים".
וכל זה באופן שהטבע עצמו מסייע לזה, דישנם כאלו השואלים – מה יהי' עם כל אומות העולם לעתיד לבא, שהרי גם לעתיד לבא יהי' המצב ד"אתם המעט מכל העמים" (אומה אחת בין שבעים אומות)!
ולזה ישנו הלימוד וההוראה האמורה – שעם היות שבגאולה העתידה תהיינה נפלאות גלויות שלמעלה מדרך הטבע לגמרי ("כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" – נפלאות אפילו בערך לנפלאות של יציאת מצרים), מכל מקום, נפלאות אלו תהיינה באופן כזה שגם אומות העולם וכל טבע העולם יהיו חדורים עם גילוי הנפלאות; ובמילא הרי כל ענינם של הטבע ואומות העולם יהי' הסיוע לבני ישראל לעבוד את ה' באופן הנ"ל.
יא. כמבואר לעיל, זהו הענין שהי' כשיהושע עצר את השמש – שהטבע עצמו נעשה כך, שכל הגלגלים היו באופן המתאים לעצירת השמש.
וזה מודגש בכל הצורך בעצירת השמש: כדי לנצח במלחמה באופן נסי אין צורך לאור כלל – הנצחון יכול להיות נסי לגמרי, כדוגמת "וה' השליך עליהם אבנים גדלות מן השמים"! אלא שרצונו של הקב"ה הי' שנצחון המלחמה יהי' (גם) בדרך הטבע, וכדי לנצח באופן טבעי צריך להיות אור היום, ולשם כך עצר את השמש, שענינה וטבעה הוא להאיר לארץ ולדרים עלי', ועי"ז, אף שההכנה וההכשרה לנצחון היא ע"י נס (והעמדת השמש), מכל מקום הנצחון בפועל נעשה בדרך הטבע (אלא שגם בנוגע לעצם הנצחון היו כמה פרטים שנעשו דוקא באמצעות נס, כנ"ל).
ועד"ז, כנ"ל, בפריחת מטה אהרן – שהיתה בסדר טבעי, "ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים", עד לפרי בשלימותו ללא קליפתו (שהרי הקליפה אינה נאכלת).
ויש להוסיף, שע"י ענין זה נעשית גם פעולה בתחתונים שבעולם – בעובדי כוכבים ומזלות, שכאשר ראו שפתאום נעמד השמש מהילוכו, באו לידי הכרה שלא יתכן כלל וכלל לקבל איזו השפעה וכו' מהשמש (כפי שחשבו עד אז), כיון שהשמש אינו מציאות בפני עצמו כלל, וכל מציאותו והנהגתו תלוי' ברצון העליון, שלכן יתכן שיופסק באמצע הליכתו.
ומעתה נראה לומר, שגם נס העמדת השמש מהילוכו גופא הי' קשור ושייך לענין הטבע, כלומר שענין זה נעשה טבע השמש, ולכן נעמדו גם כל הגלגלים, כיון שזהו הסדר הטבעי של מהלך השמש (כנ"ל ס"ה).
יב. ובעומר יותר – סיפור אופן פריחת מטה אהרן (ועד"ז באופן בעמדת השמש אצל יהושע כנ"ל) – הוא לימוד והוראה בנוגע לכללות עבודתו של יהודי, שצריכה להיות בזה ב' קצוות:
מחד גיסא – עבודתו צריכה להיות למעלה ממדידת והגבלת מציאותו ומדידת והגבלת העולם, ובאופן של זריזות הכי גדולה (בדוגמת צמיחת השקדים כנ"ל), אבל ביחד עם זה אין זה באופן ששולל ומבטל את טבע מציאותו וטבע העולם – לדוגמא: שעובד עבודתו בלשון הידוע "אילו נצטוינו לחטוב עצים", כלומר שאין נוגע בזה בכלל מציאות האדם – אלא אדרבה – ענין זה גופא נמשך וחודר בטבע מציאותו וטבע העולם.
ועד"ז הוא גם בנוגע לכללות הענין של ג' תמוז – העבודה של "יפוצו מעינותיך חוצה": לכאורה יש מקום לשאלה – שגם לאחרי שלימות העבודה ד"יפוצו", למעלה מכל מדידה והגבלה, ומתוך זריזות הכי גדולה – מכל מקום, מהו היחס של מציאות העולם לזה ("וואָס זאָגט 'וועלט' אויף דעם")?!
ועל זאת באה ההוראה מפרשתנו – דלא זו בלבד שטבע העולם אינו מונע וסותר את העבודה ח"ו, אלא אדרבה: טבע העולם עצמו מסייע לכל עניני העבודה ד"יפוצו מעינותיך חוצה", בדוגמת מטה אהרן, שנס הפריחה נמשך בטבע המטה גופא, ובאופן הסדר הטבעי של צמיחת פירות, כנ"ל.
יג. וההוראה מזה לכאו"א מישראל בעבודתו, אנשים, נשים וטף, שלכולם ישנם הענינים של תורה ומצוות, שרוב המצוות נתלבשו בדברים גשמיים, כמו תפילין וציצית וכיו"ב, ופעולת האדם היא להמשיך את האור האלקי שלמעלה ממדידה והגבלה בתוך מציאות וטבע האדם והעולם.
וגם לילדים ישנם מצוות שהם מקיימים כלבישת ציצית וכיו"ב, ועד"ז ילדות – הדלקת נרות שבת קודש, וכמנהג חב"ד שגם ילדות קטנות מדליקות נרות ("ניט אין שבת גערעדט") בברכה החל מלפני גיל שלוש, וזאת מלבד המנהג שהאם מדליקה עבור כל ילד וילדה מבני הבית, באופן שענין זה כולל גם את כל המשפחה (אמנם היו שלא נהגו במנהג זה בדורות האחרונים מפני צוק העתים וכו', והסתפקו רק בהדלקת ב' נרות, אבל בשנים האחרונות נתחדש שוב קיום מנהג זה).
וגם בנוגע להדלקת נרות מצינו ב' ענינים הנ"ל: בנוגע לשרה אמנו מצינו נס גלוי – "נר דלוק מלילי שבת ועד לילי שבת", ומכל מקום הנר דלק באור טבעי – באש טבעי של נר גשמי (וברוחניות ענין זה קיים בכל אשה ובת ישראל שמדליקה נרות שבת קודש).
וכאן המקום להזכיר בנוגע למדובר בימים האחרונים למדריכות במחנות הקיץ, וגם לאלו שמתלמדות להיות מדריכות.
יד. ומפרשת קרח ממשיכים בפרשת "זאת חקת התורה", פרה אדומה, וזוכים תיכף ומיד לגאולה השלימה, ולפרה העשירית (עם כל הט' פרות שלפנ"ז) ש"העשירית יעשה המלך המשיח מהרה יגלה אמן כן יהי רצון".
ולפני זה – הגאולה העשירית, ולפני זה מקדימים ואומרים "לחיים, לחיים ולברכה", "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה", ובפשטות זוכים לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו תיכף ומיד ממש, באופן של ממשות.
ועוד ועיקר, באופן ד"ממש"!
[אחרי שיחה זו ניגנו מארש ר"ח כסלו. באמצע הניגון הורה לר' י. הכהן כ. למזוג "לחיים" לר' ח. הכהן ור' י.י. הכהן שיחיו ג. באומרו (בחיוך): "כהנא מסייע כהנא". אח"כ אמר: "מסתמא ס'זיינען דאָ נאָך כהנים, זאָל זיי זאָגן לחיים!", ואמרו הכהנים "לחיים". אח"כ ניגנו "שובה ה' עד מתי"].
– שיחה ג' –
טו. רגיל לדבר על ענין בפרקי אבות, בהתאם ל"יש נוהגין" (ונתקבל אצל חסידי חב"ד) ללמוד פרקי אבות כל שבתות הקיץ, ובעניננו – פרק רביעי, שבתחילתו ארבעה ענינים "איזהו חכם . . איזהו גבור . . איזהו עשיר . . איזהו מכובד", שהם כנגד ד' אותיות שם הוי'.
ועתה לומדים פרק זה בפעם השני', וזהו הפרק העשירי ("יהיה קודש") שלומדים מתחילת לימוד פרקי אבות בשנה זו (ששה פרקים קודם שבועות, וארבעה לאחריו) – שמזה מובן שעתה הענין דשם הוי' הוא ביתר שלימות, כמובא בכ"מ ששם הוי' במילואו הוא עשר אותיות.
וע"י הד' אותיות שם הוי' (שקשורים עם "מילי דחסידותא") מהפכים לטוב את ה"ארבעה אבות נזיקין" וה"מראות נגעים . . ארבע", שזה יהי' בגאולה (שאז תהי' שלימות הגילוי דשם הוי'), שאז נעשה ביטול ענין הנזיקין, ובמיוחד נזק הגלות; וכיון ש"זה לעומת זה עשה אלקים", הרי ביטול "ארבעה אבות נזיקין" נעשה ע"י ד' הענינים שבמשנתנו.
ולפני כן אומרים "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא", ועד לאופן של ירושה – "לעולם יירשו ארץ"; ומסיימים ב"יגדיל תורה ויאדיר", דקאי על לימוד עם תשב"ר, ומובן ששלימות ענין זה תהיה ב"תורה חדשה (אשר) מאתי תצא", בגאולה האמיתית והשלימה.
ובהמשך לזה יש לעורר בנוגע ללימוד פרקי אבות; דהגם שפרקי אבות הם חלק מתורה שבעל פה, וידוע שבתושבע"פ לימוד תורה צריך להיות בהבנה והשגה דוקא – הנה אעפ"כ נעשה במשך הדורות (וכנראה במוחש) המנהג שאומרים פרקי אבות, ללא ההבנה והשגה שבזה, והטעם שעושים כך – מכיון שעסוקים בענינים אחרים, והולכים לחזור מאמרי דא"ח כנהוג, ועד "לאפשא לה" – שמחדשים בתורה, בפנימיות התורה ובנגלה דתורה.
ויש ללמד זכות על מנהג זה, שמכיון שלימוד פרקי אבות בא לאחרי ובהמשך לתפילת מנחה, הרי ענינו הוא בעיקר ענין של תפילה (ולא כל כך של תורה), והרי בנוגע לתפילה ישנה מעלה מיוחדת ב"אני מתפלל לדעת זה התינוק", כיון שאין כל כך חשיבות להבנה והשגה שבזה, ולכן כן הוא גם בנוגע לפרקי אבות.
ואעפ"כ רצוי, כמדובר כמה פעמים, ללמוד בהבנה והשגה ככל האפשרי, ועכ"פ משנה אחת בעיון.
וכן יש לעורר ולהדגיש בנוגע לאלו שהולכים להקהיל קהילות בבתי כנסיות, שכדאי ונכון שיעוררו – הן בנוגע לקיום המנהג של אמירת פרקי אבות, והן בנוגע ללימוד (עכ"פ) משנה אחת בעיון, וכן יעוררו בענין לימוד עין יעקב – עניני אגדה שבתורה ש"רוב סודות התורה גנוזין בה", עד לחזרת מאמרי דא"ח כפשוטו (כפי שהכריזו לפני זה), ובאופן שזה פועל שינוי בשומעים ("זיי ווערן אַנדערש"), ועד שנחקק בהם – "זאת חוקת התורה".
טז. והנה, הענין ד"חק" ישנו בשמות ב' הפרשיות שנקראות בשבת זו (בשחרית ובמנחה) – "קרח" ו"חקת", אלא שב"קרח" מתוספת האות רי"ש, וב"חקת" – האות תי"ו.
והחילוק ביניהם: רי"ש ענינו (כנ"ל) רש ועניות המורה על ירידה למטה, אלא שבזה ישנה גם המעלה דהביטול שבתחילת העבודה, "ונפשי כעפר לכל תהי'"; משא"כ תי"ו הוא הסיום וסה"כ דכ"ב אותיות התורה, וענינו שיש בו ג' קוים, כנגד שלימות העבודה בתורה, עבודה וגמ"ח, ובג' לבושי הנפש – מחשבה, דיבור ומעשה, והם סגורים ומחוברים יחד דוקא (כי בעבודה באופן של זריזות אין הפסק בין ג' ענינים אלו או ענינים צדדיים ח"ו), דאף שבד"כ יש הפסק בין מחשבה ודיבור למעשה (כפי שהוא באות ה"א), הרי ע"י זריזות דקדושה ("ויגמול שקדים") נעשה החיבור דמעשה למחשבה ודיבור.
ולמטה ישנו פתח – שזהו הענין דעבודת התשובה, "לאתבא צדיקיא בתיובתא", שעי"ז נעשה "זה השער לה' צדיקים יבואו בו"; ובסוף האות ישנה נקודה גדולה יותר מזו שבדל"ת, כמובא בהלכה שנקודה זו צריכה אורך ורוחב דוקא משא"כ הנקודה שבדל"ת, וזאת מכיון שמדובר בענין שלמעלה ממדידה והגבלה, ומכל מקום חודר בכל הענינים הנ"ל דמחשבה, דיבור ומעשה (וענין זה נרמז גם בפירוש תיבת "חוקת" – ענין החקיקה שלא שייך בה שינויים, אלא היא באופן נצחי).
וזה קשור גם עם הגאולה האמיתית והשלימה (הקשורה עם פרשת חוקת – כי אז תהי' הפרה העשירית), דיש לומר שע"ד גילוי עצם הנפש ע"י דיבור, גם ה"תורה חדשה מאתי תצא" תומשך בדיבור (דאף שיש לומר שגילוי התורה יהי' ע"י מחשבה, בגילוי עצם הנפש דלמעלה לעצם הנפש דלמטה – הרי מסתבר בשכל לומר שיהי' ע"י דיבור), ומכיון ש"עקימת שפתיו הוי מעשה" – יש בזה גם ענין של מעשה.
ומפרשת קרח זוכים לענין ד"שיר מזמור לבני קרח" הקשור עם "לוים בשירם" דלעתיד לבא, שהיה בהם ענין התשובה, עד ש"נתבצר להם מקום גבוה בגהינם וישבו שם".
וזוכים לכל האורך, הרוחב, הגובה והעומק דסדר השתלשלות כפי שהם בנקודה אחת (כנ"ל), ומהאות תי"ו ממשיכים באל"ף – אלופו של עולם, כידוע שישנם שני סדרים: מלמעלה למטה – מאל"ף עד תי"ו, ומלמטה למעלה – מתי"ו עד אל"ף.
וזוכים בפשטות לענינה של אות תי"ו – ר"ת תחי', אריכות ימים ושנים טובות בפשטות, ועד לחיים נצחיים דלעתיד לבא, שאז תהי' שלימות העבודה בכל ג' הענינים דמחשבה, דיבור ומעשה.
יז. וכל זה הוא בהדגשה יתירה בנוגע לאלו שלמדו בישיבת תומכי תמימים, שזה קשור במיוחד גם עם חנוכת הבית החדש של ישיבת תומכי תמימים שתתקיים מחר – הענין ד"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך", אלא שכאן אין צורך לשלול את הענינים הבלתי רצויים (הענין דמעקה), אלא כאן מדובר בענינים חיוביים, הוספה בלימוד נגלה דתורה ובפרט פנימיות התורה.
ומפרשת חוקת מגיעים, כאמור, לשלימותה בפרה העשירית (יחד עם האפר של כל הט' פרות שלפני זה שמתאחד עם האפר של הפרה העשירית, ובאופן ד"ונפשי כעפר לכל תהי'", ועד ל"אנכי עפר ואפר", כבאגה"ק הידועה), וכדברי הרמב"ם שהקרבתה תהי' ע"י המשיח.
ומזה מגיעים לסיום וחותם הרמב"ם "כמים לים מכסים", שביטול זה נעלה יותר מהביטול ד"מלאה הארץ דעה", ובהתחלתו – "יסוד היסודות ועמוד החכמות . . וכל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמתת המצאו", שזוכים לגילוי כח הפועל בנפעל (ועאכו"כ בנברא) בתכלית השלימות, ונמשך גם בעולם (כמרומז בהמשך) עד "וידע כל פעול כי אתה פעלתו" שאומרים בראש השנה.
וממשיכים בכל ג' הענינים דמלכיות זכרונות ושופרות, כולל דוגמתו תיכף ומיד ע"י "תקע בשופר גדול לחרותנו" בגאולה האמיתית והשלימה; ותקיעת שופר זו תהי' בביהמ"ק השלישי גם ביום השבת, במכ"ש וק"ו – שהרי גם בבית דינו של ר"ג ביבנה תקעו בשופר בראש השנה שחל בשבת.
ועוד בש"פ קרח, לפני תפילת מנחה וקריה"ת בפרשת חוקת, נלך כולנו לארץ הקודש ולירושלים עיה"ק, ולהר הקדש ולביהמ"ק ולקדש הקדשים, "בנערינו ובזקנינו . . בבנינו ובבנותינו".
[אחרי שיחה זו ניגנו ניגון שמחה דשמח"ת. אח"כ הורה לש"ץ שי' לנגן "יה"ר . . שיבנה ביהמ"ק"].
– שיחה ד' –
יח. דובר לעיל בנוגע לחיבור הענין ד"למטה" עם "למעלה", ובקשר לזה יעלו, כרגיל, מלמטה למעלה, אלו שהכינו בקבוקי משקה המשמח עבור ענינים של תורה עבודה וגמ"ח, ויכריזו על עניניהם, ומהם יראו וכן יעשו כל לומדי תורה ומקיימי מצוות, בהתאם לדברי הרמב"ם ש"כל איש . . אשר נדבה רוחו אותו . . הרי זה נתקדש קדש קדשים . . ויהי ה' חלקו ונחלתו" (כמ"ש בפרשתנו בנוגע ללויים), וסיום הענין – "אתה תומיך גורלי", ענין הגורל שבנשמה.
ומזה מגיעים לסיום הרמב"ם "כמים לים מכסים", שבהלכות תשובה אין הרמב"ם מביא מילים אלו – כיון ששם מדבר עדיין באופן של הליכה – שנמצאים עוד באמצע העבודה – בעבודת התשובה ד"לאתבא צדיקיא בתיובתא" (הקשור לגאולה), שאז ישנו רק הענין ד"מלאה הארץ דעה את ה'" (ומזה ההוראה – שכאשר פוגשים יהודי ופועלים אצלו את ענין התשובה, יש לדעת שמכיון ש"ועמך כלם צדיקים", הרי זהו הענין ד"לאתבא צדיקיא בתיובתא").
ובעבודה בפועל – כאשר פוגשים יהודי שני, יש לזכור ש"ועמך כולם צדיקים", ובהתאם לזה – יש לפעול עליו לכל לראש להוסיף בכל עניני תורה ומצוות, ואפילו אם הוא מקיים תורה ומצוות – להוסיף בזה עד אין סוף, ע"י גילוי בחי' "אתה תומיך גורלי" שבנשמה, שזהו עצמותו ומהותו ית' שבכל נשמה!
וכאן המקום להזכיר ולעורר שוב ע"ד לימוד ספר הרמב"ם. וידוע מ"ש בראשונים בנוגע להרמב"ם שהוא ר"ת "רבות מופתי בארץ מצרים", שממשיכים ריבוי מופתים ונפלאות גם במיצרים וגבולים של העולם. וזה קשור עם שינוי וחידוש (מופתי) במנהגו של עולם – רעש גדול ורעידת האדמה שקרתה לאחרונה במקום רחוק בעולם (והיהודים שהיו שם בודאי בירכו "עושה מעשה בראשית", ובמילא זה שייך גם אלינו), ונמצאים שם "נציגים" מאנשי הצבא של ארצנו זו – ארצות הברית, והצילו את האנשים, הן יהודים והן לא יהודים, ממקום ההיזק.
והצלה זו נעשית ההכנה להצלת כל בני ישראל מהמעמד ומצב דגלות, והולכים תיכף ומיד לארץ הקודש, החל מהעבודה גם בזמן הגלות ד"מאַך דאָ ארץ ישראל", שעי"ז באים אח"כ לארץ ישראל הגשמית (וכידוע לגבי דין פרוזבול שלכאו"א מבני ישראל יש אמה אחת (או ד' אמות) מארץ הקודש גם בזמן הזה), ולירושלים עיה"ק ולהר הקדש ולביהמ"ק ולקדש הקדשים.
ועוד – בנוגע לפועל: יש להוסיף בכל הענינים ד"יפוצו" (כנ"ל בארוכה), וביחד עם זה – מתוך זריזות הכי גדולה, אשר זריזות זו תמהר עוד יותר את זריזות הקב"ה בהבאת הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד, ועוד ועיקר – ממש.
[לאחר חלוקת המשקה התחיל לנגן את ניגון ההקפות לאביו הרלוי"צ ז"ל. אח"כ הזכיר אודות אמירת ברכה אחרונה.
ההתוועדות הסתיימה בשעה 4:00 לערך].
יומן התוועדות ש"פ קרח, ג' תמוז – חג הגאולה
כ"ק אדמו"ר שליט"א ירד להתוועדות בשעה 1:45, כשהקהל מנגן את הניגון שעל המילים "שישו ושמחו בשמחת הגאולה".
לאחר שהתיישב במקומו, ניגב את הגביע במפית כרגיל, מזג מבקבוקון היין לכוס, הזיז את הכוס לימינו (המשב"ק ר' דובער שי' יוניק מילא את הכוס, ובינתיים) לקח שתי חתיכות עוגה והניח עליהן מפית, אח"כ בירך, שתה מעט מהיין ואכל מעט מה"מזונות".
אח"כ התחיל ר' י.כ. לנגן (שוב) "שישו ושמחו בשמחת הגאולה". את הניגון ניגנו למשך זמן של 10 דקות, כשכ"ק אדמו"ר שליט"א עונה (כרגיל) לכאו"א "לחיים", ומפעם לפעם עודד בידו הק'. באמצע הניגון הגביר את קצב התנועות לכל הכיוונים.
כשנתן פרוסת מזונות לילד הקטן מהאחים שאַרף שיחיו, הנה כאשר בא ליטול את הפרוסה וידו הק' היתה עדיין על קערת המזונות – הרים לפתע את ידו הק' ועודד את השירה, ואח"כ נתן לו. כמו"כ הניף את ידו הק' כמה פעמים לעבר ר' דוד שי' נחשון ועמו ר' אברהם שי' טאַוב, וכן חייך לעבר ר' מכלוף שי' אלקיים באומרו "לחיים".
שיחה א' ארכה חצי שעה, מהשעה 1:55 עד השעה 2:25, ובה דיבר כ"ק אדמו"ר שליט"א אודות העבודה של "יפוצו מעינותיך חוצה", ופתח בהזכירו את סיפור פרשת היום של ג' תמוז בשנת פרז"ת, כשמפרט ומסביר את המילים "יפוצו", "מעינותיך" ו"חוצה". בענין זה סיפר את הסיפור הידוע אודות החסידים שהסתובבו ברוסיא בלי "פּאַספּאָרט" [= "דרכון"], וכאשר "פּאָליסמאַן" [= "שוטר"] עיכבם וביקר תעודה בשאלו (ברוסית): "קטאָ אידיאָט" [= "מי הולך"], השיבו "ביטול אידיאָט!" [= "ביטול הולך!"].
בין הדברים הנ"ל דיבר על שם העיר לענינגראַד שברוסיא, שרוצים עתה להחזיר לה את שמה הישן "פּעטערבורג". כמו"כ הזכיר שוב אודות כך שנדפס ספר חדש של דרושים מאדמו"ר האמצעי (דרושי חתונה ח"ב), הקשורים גם עם הצמח צדק, אשר נמצאים עתה לאחר מאתיים שנה מיום הולדתו.
את השיחה סיים באיחול שמהתחלת הגאולה בג' תמוז נבוא להתחלת והמשך ושלימות הגאולה ע"י משיח צדקנו, וסיים במילים: "מקדש אדנ-י כוננו ידיך".
אחרי שיחה זו ניגנו "אימתי קאתי מר", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עודד בידו הק' לכל הכיוונים, ומפעם לפעם – בחוזק. כמו"כ עודד בחוזק לעבר ר' דוד נחשון ור' אברהם טאַוב, ואח"כ פנה לשמאלו ועודד בחוזק כשמניף את ידו הק' בתנועות סיבוביות מהירות. בהמשך עודד בחוזק לכיוון המשב"ק ר' שלום בער שי' גאַנזבורג, ואח"כ פנה שוב לשמאלו ובחוזק רב הניף את ידו הק' הלוך ושוב כמה פעמים והשירה גברה ביתר שאת ויתר עוז.
באמצע הניגון, הסתובב מאחוריו לשמאלו לעבר הריב"ק – כשמסמן אליו בידו הק' כשואל היכן בנו, ומיד החתן ר' לוי יצחק הלוי שי' קליין (שזה עתה נגמרו ה"שבע ברכות" שלו) אמר "לחיים", וכ"ק אדמו"ר שליט"א ענה לו "לחיים" כשמניף את ידו הק' אליו, ואח"כ המשיך לעודד ביתר חוזק. כמו"כ פנה לאחוריו מימינו ועודד, כשמניף את ידו הק' בתנועות סיבוביות ובחוזק, לעבר ר' שמואל שי' שמואלי (ועד"ז היה גם אח"כ – לאחר שיחות ב' וג').
שיחה ב' ארכה 33 דקות, מהשעה 2:37 עד השעה 3:10, ובה דיבר כ"ק אדמו"ר שליט"א אודות המשכת ענין הנסים בדרך הטבע (והאריך בזה), ופתח בהזכירו את ענין ג' תמוז שאירע בימי יהושע – "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון", וקישר זאת עם המסופר בפרשת השבוע אודות פריחת מטה אהרן והנסים שהיו בזה, אף שגם הם היו כאילו באופן טבעי (שצמחו בסדר הטבעי והרגיל), ועד"ז תבוא הגאולה באופן של טבע ו"רואיקערהייט" [= "שלוה"].
בהמשך דיבר אודות ברכה כהנים, וכן דיבר אודות ענין העשירות הקשורה עם עבודת "זבולון" – אשר בשנים האחרונות ישנה הרווחה. אח"כ קישר זאת עם ענין הזריזות, והאריך שוב בענין של ברכת כהנים.
כהוראה לפועל דיבר אודות ענין קיום התומ"צ לכולם, וכן לטף – לילדים בלבישת ציצית וכיו"ב, ולילדות בהדלקת נרות שבת, והאריך בזה מעט, וכן אמר שהעבודה צ"ל באופן דלמעלה ממדידה והגבלה – אך באופן שאינו מבטל את הטבע, דלכאורה יש מקום לשאלה: שגם לאחרי שלימות העבודה למעלה ממדוה"ג, הרי "וואָס זאָגט וועלט אויף דעם?" [= "מה אומר 'עולם' על זה?"], ועל זה עונים שהעולם עצמו מסייע.
בסיום השיחה, בברכה אודות הגאולה, בקשר עם פרה העשירית וגאולה העשירית, אמר שלפני זה אומרים "לחיים, לחיים ולברכה", "לאלתר לתשובה לאלתר לגאולה".
אחרי שיחה זו ניגנו את המאַרש של ר"ח כסלו. בכללות במשך ניגון זה הרבה כ"ק אדמו"ר שליט"א לעודד בידו הק', והשמחה גברה.
כעבור כמה דקות, הורה כ"ק אדמו"ר שליט"א לרב חיים שניאור זלמן הכהן שי' גוטניק לומר "לחיים". ר' יהושע שי' נימאָטין רצה לעזור להנ"ל למלאות את הכוס ביין, אולם כ"ק אדמו"ר שליט"א פנה לעבר ר' י.כ. והורה שהוא יעזור להנ"ל למלאות את הכוס, באומרו אליו (בחיוך רחב): "כהנא מסייעי כהנא!". הלה לא שמע עקב השירה החזקה, וכ"ק אדמו"ר שליט"א חזר פעם שניה ופעם שלישית, ומיד מילא ר' י.כ. את הכוס עבור הרב ח.ש.ז. גוטניק ובנו ר' יוסף יצחק שי', וכ"ק אדמו"ר שליט"א ענה להם "לחיים" כשמעודד לעברם בידו הק'.
בינתיים התחיל הקהל לנגן באופן ספונטאני את הניגון "שובה ה'", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עודד בחוזק בידו הק'. אח"כ פנה כ"ק אדמו"ר שליט"א לשמאלו – לעבר הקהל והרים את ידו הק' באומרו (פעמיים ובחיוך): "ס'זיינען דאָ נאָך כהנים, זאָל זיי זאָגן 'לחיים'!" והמשיך להניף את ידו הק' באופן מפליא ומיוחד כשבינתיים אמרו כל הכהנים "לחיים" (וחלקם – העומדים קרוב ששמעו את הנ"ל – נתנו א' לחבירו). אח"כ פנה כ"ק אדמו"ר שליט"א לימינו והורה לר' שלמה הכהן שי' איידעלמאַן לומר "לחיים" כשמסמן אליו בידיו הק' לומר על כוס גדולה, ולאחרי שאמר – הניף כ"ק אדמו"ר שליט"א את ידו הק' אליו במיוחד שלוש פעמים. [בכללות, במשך הניגונים בהתוועדות זו הניף כ"ק אדמו"ר שליט"א אל הנ"ל את ידו הק' בחוזק כמה פעמים].
שיחה ג' ארכה 20 דקות, מהשעה 3:20 עד השעה 3:40, ובה דיבר כ"ק אדמו"ר שליט"א אודות לימוד ואמירת פרקי אבות, וביאר את תחילת הפרק הרביעי כשאומר שמאחר שלומדים זאת בפעם השניה הרי זה הפרק העשירי מאז שהתחילו לומר פרקי אבות, והורה שיש לעורר בנוגע לאלו שהולכים להקהיל קהילות בבתי כנסיות, שיעוררו – הן בנוגע לקיום המנהג של אמירת פרקי אבות, והן בנוגע ללימוד משנה אחת בעיון, וכן יעוררו בענין לימוד "עין יעקב", עניני אגדה שבתורה, ובאופן שפועל בשומעים שהם "ווערן אַנדערש" [= "משתנים"].
אח"כ קישר זאת עם הפרשיות קרח וחוקת, ודיבר אודות ההבדל בין "קרח" ל"חוקת", ובסיום השיחה דיבר אודות חנוכת הבית החדש של ישיבת תומכי תמימים שתתקיים מחר. בברכה אודות הגאולה דיבר אודות הענין דתקיעת שופר – "תקע בשופר גדול לחרותנו", וסיים במילים "בנערינו ובזקנינו בבנינו ובבנותינו".
אחרי שיחה זו ניגנו ניגון שמחה דשמח"ת, וכ"ק אדמו"ר שליט"א עודד בידו הק' לכל הכיוונים, ומפעם לפעם ביתר חוזק.
אח"כ הורה לש"ץ ר' משה שי' טעלישעווסקי לנגן "יהי רצון . . שיבנה ביהמ"ק", ועודד בידו הק' בתנועות סיבוביות גדולות, והשירה (הבקשה שיבנה ביהמ"ק) היתה בשמחה ובהתלהבות רבה.
שיחה ד' ארכה כ-10 דקות, מהשעה 3:45 עד השעה 3:55, ובה דיבר כ"ק אדמו"ר שליט"א אודות "רבות מופתי בארץ מצרים" – שממשיכים מופתים במיצרים וגבולים של העולם, וקישר זאת עם רעידת האדמה ורעש שקרה במקום רחוק בעולם [אולי הכוונה להתפרצות הר הגעש שאירע ביום הקודם באיי הפיליפינים, או לסופת ההוריקן שאירעה לפני חודש וחצי במדינת בנגלדש], ושם בירכו יהודים "שכוחו וגבורתו מלא עולם", ונמצאים שם אנשי צבא מארה"ב ("United States").
כמו"כ עורר שוב על לימוד ספר הרמב"ם, וכן הזכיר אודות חלוקת המשקה. בסיום השיחה היו "אותיות" אודות ביאת המשיח ממש, וכ"ק אדמו"ר שליט"א סיים את השיחה באומרו: "הגאולה האמיתית והשלימה, ועוד ועיקר – ממש".
אחרי שיחה זו העמיד הריל"ג כ-17 קנקנים. כ"ק אדמו"ר שליט"א מזג בתחילה מהקנקנים לכוסו, וכשכ"א ניגש – מזג מכוסו לקנקן, ומהקנקן ללוקח, בירכו (כדלקמן) ונתן את הקנקן.
ראשון הלוקחים היה ר' מנחם מענדל שי' יוניק, אשר נוסע בשליחות ללונדון, אנגליא, וכ"ק אדמו"ר שליט"א בירכו באומרו: "ס'זאָל זיין [= שיהיה] בהצלחה רבה". את שאר הלוקחים בירך כ"ק אדמו"ר שליט"א באומרו: "ברכה והצלחה, הצלחה רבה".
בחלוקת הקנקן האחרון עברו הנהלת תות"ל המרכזית, הר"מים והמשפיעים שיחיו (בקשר עם חנוכת הבית של הבנין החדש דישיבת תומכי תמימים שנגמר בנינו בשכונת "כאן צוה ה' את הברכה" ברחוב קראַון ואָלבעני – מחר), וכן ניגשו הרב חיים שניאור זלמן גוטניק (נואם הכבוד) ובנו ר' יוסף יצחק. כשמזג כ"ק אדמו"ר שליט"א לרב ח.ש.ז. גוטניק, חייך אליו. ר' יוסף הלוי שי' וויינבערג (שלקח את הקנקן) הכריז בקול רם שמזמינים את כולם למסיבה – החל מהשעה 3:00, לתוכנית של כשעה – של חנוכת הבית כפי שכ"ק אדמו"ר שליט"א הזכיר בהתוועדות, "כי תבנה בית חדש".
החלוקה ארכה כ-5 דקות, ובסיומה התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן את ניגון ההקפות לאביו הרלוי"צ ז"ל, וטעם מה"מזונות". אח"כ המשיך לענות לקהל "לחיים", ואח"כ הזכיר אודות אמירת ברכה אחרונה ובירך.
ההתוועדות הסתיימה בשעה 4:05 לערך.