ש״פ שלח, כ״ו סיון, מבה״ח תמוז ה׳תנש״א
הוראות
לחזק את הקביעות עתים בלימוד ספר הרמב״ם.
נקודות
כלל ופרט בתורה ובישראל: כל התורה היא – תורה אחת, ונחלקת לכמה חלקים ופרטים, כמו לפרשיות השבוע, ובכל שבוע עצמו – חלק הפרשה השייך לכל יום פרטי בשבוע. וביום השבת – הכלל של כל פרטי הפרשה.
ענין הנ״ל בהדגשה בשיעור חומש דיום השבת זה – אודות מצות ציצית, שהיא מצוה פרטית, וביחד ע״ז כוללת כל התרי״ג מצוות – ״וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה׳״, ״שמנין גימטריא של ציצית שש מאות ושמונה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי״ג״ (רש״י).
ועד״ז הוא בבני ישראל – ר״ת ״יש ששים ריבוא אותיות לתורה״ – שכל עם ישראל הם כלל אחד, וביחד ע״ז מחולק לריבוי יחידים ופרטים. וכל פרט קשור עם הכלל, ששלימות כל ישראל תלוי׳ בשלימות כל פרטי בנ״י (כמו שלימות הס״ת שתלוי׳ בכל אות פרטית מהתורה).
ההוראה מהנ״ל – ב׳ ענינים בעבודת האדם: קיום עבודתו הפרטית בשמירת התומ״צ, ובהוספה – הן בלימוד התורה והן בקיום המצוות (כמו במצות הצדקה – להוסיף גם בנתינת חומש וכיו״ב). ועבודתו עם הזולת – ״ואהבת לרעך כמוך״, עד עם כל כלל ישראל.
כלל ופרט הנ״ל גם בשילוח המרגלים:
ביאור הטעם שמשה שלח י״ב מרגלים ויהושע שלח ב׳ מרגלים – כי הכוונה בשילוח המרגלים היא כדי לכבוש את הארץ וכל חלקי הארץ, ובזה ב׳ ענינים: שילוח הי״ב נשיאים, שכל א׳ הבחין בחלק הארץ השייך לשבטו (ולכן לא שלח משבט לוי כי אין להם חלק בארץ), כי מכיון שזהו ״שלח לך לדעתך״ של משה – צ״ל ההתבוננות וההבחנה בכל פרט ופרט בקשר לכיבוש הארץ. ונוסף לענין הפרטי בשילוח י״ב המרגלים, יש גם ענין הכללי בהם – שכל אחד עוזר ומסייע להשני, ולכן כולם הלכו לרגל כל הארץ.
משא״כ יהושע סמך על י״ב מרגלי משה בפעולתם בנוגע לכל הפרטים, ועיקר הכוונה בשילוח המרגלים שלו היתה ענין הכללי והנקודה משותפת בכל ארץ ישראל – באם זה שייך לבנ״י או לא (ולא הפרטי חילוקים בין מקום למקום בא״י גופא, החלק השייך לכל שבט פרטי) – כנגד הב׳ ״מרגלי חרש״ שלו (מלאך ובן אדם).
וכמו״כ הוא בעבודת האדם – שיש בה ב׳ ענינים: נוסף על קיום ציווי התורה, צ״ל העבודה ד״לדעתך״ – ע״פ שיקול דעת האדם, עד באופן שלפנים משורת הדין, עבודה בכח עצמו הנקראת על שמו, שאין בה כביכול הכח מלמעלה, עד שאומר הקב״ה ״נצחוני בני נצחוני״.
בכיבוש ארץ ישראל בעבודת כאו״א (״מאך דא ארץ ישראל״) צ״ל ״שלח לך לדעתך״ (מצד בחי׳ משה שבקרבו), באופן של התבוננות בפרטים (י״ב מרגלים), הן העבודה בקו דיששכר (לימוד התורה) והן בקו דזבולון (צדקה) וכן בכל פרטי השבטים, וגם – הנקודה הכללית שבכל הפרטים, כפי שא׳ עוזר ומסייע להשני.
ובהמשך הדורות מזמן משה ניתוסף בה״לדעתך״ (גם במשה כביכול, כי ״ת״ח אין להם מנוחה לא בעוה״ז ולא בעוה״ב״), ובפרט ע״י גילוי תורת חסידות חב״ד, חכמה בינה דעת, ומזמן לזמן ניתוסף בזה עוד יותר ע״י הדפסת ספרי חסידות (כפי שנדפס ז״ע – ספר חדש של מאמרי אדהאמ״צ דרושי חתונה (ח״ב)), בבחי׳ ״טועמי׳ חיים זכו״ לגילוי ד״מלאה הארץ דיעה את ה׳ כמים לים מכסים״.
תוספת הדגשה בענין מצות ציצית (שבסוף פרשתנו), כולל – בנוגע לחינוך ילדי ישראל בקיום מצוה זו. ועד״ז בענין שמיעת קריאת התורה. ועד״ז בנוגע לאמירת ברכות השחר, כולל – בתוספת כוונה וכו׳.
התוקף דפסוק וענין ״שמע ישראל ה׳ אלקינו ה׳ אחד״, עד שגם בזמן הגזירות (לא תקום פעמיים צרה) נהגו בנ״י להכריז ״שמע וגו׳״ בקול רם ובהדגשה עד שהגיע לאזני אוה״ע! עאכו״כ בימי מנוחה, כשאין כ״כ דאגות פרנסה.
כו״כ זכו שהשי״ת עזרם שאין להם שום דאגות הפרנסה, ועד״ז צ״ל אצל כאו״א כי הקב״ה הוא ״הזן את הכל״, ובאם יש לו דאגה ה״ז מורה על חסרון בתוקף אמונתו בהקב״ה, בורא העולם ומנהיגו.
ישנם יהודים כאלו המנדבים צדקה (פרוטה או חמש פרוטות וכיו״ב) כנגד כל יהודי בדורנו. – וירבו כמותם בישראל.
אין לוותר על אף שעל משטחי ארץ ישראל.
המרגלים ״באותה שעה כשרים היו״ – כשר ר״ת כמוצא שלל רב, בירור השלל דלעו״ז.
בביאת הגאולה יקריבו כל ישראל קרבן תודה, במכ״ש וק״ו וכו׳ מהקרבת תודה ע״י יחיד שיוצא מבית האסורים.
גם המרגלים הסכימו עם כלב ויהושע ש״טובה הארץ מאד מאד״ – אלא שחשבו ש״לא נוכל לעלות גו׳״ בכח עצמם.