בס"ד. התוועדות ש"פ שלח, מבה"ח תמוז ה'תנש"א
– שיחה א' –
[כשנכנס כ"ק אדמו"ר שליט"א להתוועדות ניגנו "שישו ושמחו בשמחת הגאולה". אחרי שבירך על היין ניגנו "זאָל שוין זיין די גאולה"].
א. נהוג לקשר כל התוועדות עם ענין בתורה, ובמיוחד עם חלק התורה השייך לקריאת התורה של אותה שבת, פרשת השבוע.
ואע"פ שהתורה היא בבחי' "כלל" – תורה אחת, מהאות הראשונה ועד לאות האחרונה שבה – מכל מקום היא מתחלקת ומתפרטת לפרטים, ולכל לראש – החלוקה לפרשיות השייכות לכל שבוע משבתות השנה, ועד שכל השבוע נקרא ע"ש הפרשה – החל מיום ראשון ועד לש"ק.
ואדרבה, בש"ק מודגשת במיוחד השייכות לכל הפרשה, שכן אז קוראים את הפרשה מתחילתה ועד סופה, משא"כ בשאר ימות השבוע שבהם השייכות היא בעיקר לחלק הפרשה השייך ליום זה (חלוקת הפרשה לשבעה חלקים). והטעם לזה הוא – מכיון שש"ק שייכת וכוללת את כל ימות השבוע, וכפי שמצינו שהיו תנאים שאם היו מוצאים ביום א' (או בשאר ימות השבוע) מנה יפה – היו שומרים אותה לכבוד ש"ק (וענינו ברוחניות שייך לכאו"א).
וכפי שרואים גם בקריאה בש"ק גופא, שכל חלק של הפרשה נקרא בנפרד, ובברכה לפני' ולאחרי' (כולל גם עניית אמן – ר"ת "א-ל מלך נאמן"; והענין ד"נאמן" הוא ע"ד כפי שהוא בפשטות, כשמפקידים נכסים וכיו"ב אצל אדם נאמן, שענינו הוא שהוא שומר בשימת לב וכו' על כל הנכסים ודואג גם להרבותם וכו', ועד"ז הוא הנהגת הקב"ה עם בני ישראל), ומכל מקום ניכרת בגלוי שייכותם של החלקים זה לזה, ועד שאי אפשר להבין חלק אחד בלי השני (ובזה מודגש שהפרטים של התורה חדורים עם הכלל של התורה, כי כל חלק בתורה קשור ושייך לכל התורה כולה).
ולדוגמא, בפרשתנו – החלק הראשון ענינו הוא רק הציווי על שליחת המרגלים לארץ ישראל, ובלי החלקים הבאים אי אפשר לדעת מה עלה בסופם וכו' (וכאן המקום להזכיר ולעורר ע"ד הדגשת וחיזוק ענין קריאת התורה).
ב. ועד"ז הוא בנוגע לחלק השביעי דפרשתנו (השייך במיוחד לש"ק, שאז נתגלה השייכות של הפרט והכלל), סיום וחותם הפרשה – פרשת ציצית:
על אף היותה מצוה פרטית, מכל מקום היא כוללת וחדורה עם כל מצוות התורה, כמו שנאמר בה "וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה'", ועד שענין זה ניכר בגלוי בציצית, כפרש"י "שמנין גימטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים וחמשה קשרים, הרי תרי"ג" – שמיד ע"י ההבטה בציצית מבחינים במספר שהוא מספר כל המצוות (שהרי המצוות דרבנן אינן אלא תוצאה מהמצוות דאורייתא, שהרי נאמר "לא תוסיפו . . ולא תגרעו").
וזאת, כאמור, אף שציצית היא מצוה פרטית – שזהו כללות החילוק בין ב' פרשיות ראשונות דקריאת שמע שענינם הוא כללות כל המצוות, לפרשת ציצית שהיא מצוה פרטית, אלא שביחד עם זה – על ידה זוכרים את כל המצוות.
ובהמשך לזה – כאן המקום להזכיר בנוגע לגודל ההדגשה בענין מצות ציצית, שעם היותה הפרשה השלישית דקריאת שמע, הרי על ידה באים לזכירת כל המצוות (כנ"ל).
וענין זה מובא בפרש"י שענינו הוא פשוטו של מקרא – "בן חמש למקרא", ועד שלומדים מכך הוראה בחינוך ילדי ישראל לזכירת הענינים שלפני גיל זה (החל מהלידה ממש – תליית "שיר המעלות" וכו'), וכן בנוגע לבנות – שאף שאינן חייבות בציצית, מכל מקום מלמדים אותן את ההוראה ד"וזכרתם את כל מצות ה'"; וע"י מצות ציצית זוכרים לא רק ענינים אחרים בפרשתנו, ולא רק ענינים בשאר חמשה חומשי תורה – אלא גם ענינים מהנביאים, ועד לכל התורה, ועד לכל תושבע"פ.
ועד"ז בנוגע לברכות השחר, שאף שהוא ענין פרטי (עד שנאמר לפני התפילה, ובסיומה מברכים ברכת ציצית), מכל מקום הוא כולל גם כמה עניני לימוד התורה, ענינים מתושב"כ וכן מתושבע"פ, ועד לסיומם – "ותלמוד תורה כנגד כולם" (כללות התורה).
ג. וכאן המקום לעורר בנוגע לגודל ההקפדה שצ"ל בענין הכוונה בפירוש המילות וכו' באמירת ברכות השחר, אף שאין זה חלק מהתפילה.
– ושלא כאלה המקלים (ועד שמזלזלים) בכך כיון שזה לפני התפילה. אמנם בנוגע לקריאת שמע מסכימים גם הם שיש להקפיד על הכוונה, כיון שזהו ענין עיקרי ביותר בחיי היהודי, כידוע ומפורסם שהפסוק "שמע ישראל" תפס מקום הכי עיקרי בחייהם של כאו"א מישראל במשך כל הדורות, ועד שבימי הגזירות – לא תקום פעמיים צרה – היו בני ישראל אומרים את הפסוק "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד" בהדגשה ובקול רם (עד שגם לא-יהודים שמעו זאת).
ועד"ז (ובמכ"ש וק"ו) בזמנים אלו שהם ימי מנוחה (מנוחת הנפש ומנוחת הגוף) כאשר בעזהשי"ת אין כל כך דאגות הפרנסה וכו', וכו"כ מבני ישראל זכו שהקב"ה עזרם ואין להם שום דאגות הפרנסה (אשר לאמיתו של דבר צ"ל כן אצל כאו"א מישראל) – יש להדגיש שמצב זה נובע מענין האמונה (ענינו של פסוק זה) בזה שהקב"ה הוא "הזן את העולם כולו בטובו", ומי שיש לו דאגות הפרנסה – הרי זה נובע מכך שיש חסרון בתוקף אמונתו בהקב"ה.
ועד שכל ישראל הם "מאמינים", ועד "בני מאמינים" – בכח "אלקי אבי", והאמונה נעשית פנימיותו וחיותו (ואינה רק בבחי' מקיף) באופן שהוא "חי" באמונה ("ער לעבט מיט אמונה"), כמ"ש "וצדיק באמונתו יחי'", דקאי על כל בני ישראל ש"ועמך כלם צדיקים".
ועיקר ענין האמונה הוא בכך שהקב"ה הוא בורא העולם, "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", כיון ש"עצמותו ומהותו הוא לבדו בכוחו ויכולתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט", וכמו"כ בנוגע לעולמו הפרטי של כאו"א – שהיהודי מאמין בכך שהקב"ה בוראו ומנהיגו בכל רגע. וענין זה יהי' ניכר בגלוי בגאולה האמיתית והשלימה, כשנלך "בנערינו ובזקנינו . . בבנינו ובבנותינו" לארץ הקודש – ארץ ישראל.
ד. והנה, "ישראל" הוא שמו של כאו"א מבני ישראל ("ישראל אע"פ שחטא ישראל הוא") – כפי שכל ישראל הם בבחי' כלל אחד ויחיד.
ונוסף לזה – ישנו הרמז בזה ש"יש ששים ריבוא אותיות לתורה", כלומר שלכל יהודי ישנו חלק בתורה [שהיא תורתו של הקב"ה, ויתירה מזו – "חכמתו ורצונו של הקב"ה", ובה קיים בגלוי הענין ד"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו" (רצון) – אף שבעצם קיים ענין זה בכל הנבראים שנבראו ע"י הקב"ה (ובמילא יש בזה חכמתו), אך מכל מקום עיקר וגילוי הענין הוא בתורה, כפשוט], אות אחת בספר התורה – כפי שישראל מחולקים לפרטים.
ויתירה מזו – כאשר חסרה אות אחת בספר תורה, חסר בכל הספר תורה, כולל האותיות שנכתבו ("ניט אין שבת גערעדט") לפני זה ולאחרי זה, כי כל הספר תורה שייך ונוגע לכאו"א מבני ישראל (שהוא כנגד אות בספר תורה) – שבכל פרטי תלוי כל הכלל.
והשלימות צ"ל בכל הספר תורה, החל מ"בראשית ברא אלקים" (כנ"ל), ועד "לעיני כל ישראל" – שניכר בגלוי "לעיני כל ישראל" שהנהגתו הפרטית של היהודי ומשפחתו היא הנהגה של שמירת תומ"צ, ובאופן שנרגש אצלו שכל מהותו חיותו – בתור אדם פרטי עם כוחות פרטיים וכו' – היא האות הפרטית שלו בתורה.
ובזה גופא – באופן של הוספה: הן בלימוד התורה – להוסיף יותר בלימוד, והן בקיום המצוות, והקפדה בעבודה עם הזולת באהבת ישראל (כמו שאומרים קודם התפילה "הריני מקבל עלי מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך"), ועד שהנהגתו זו פועלת ומשפיעה על אחרים, עד לכל כלל ישראל.
ויהי רצון שנזכה תיכף ומיד להתגלות כל הענינים הנ"ל בשלימות בגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהי' הספר תורה העשירי (כולל שאר הענינים ד"עשירי") שבו יקרא מלך המשיח – "תורה חדשה מאתי תצא", ונלך כולנו "בנערינו ובזקנינו . . בבנינו ובבנותינו" לארץ הקודש ולירושלים עיה"ק ולהר הקדש ולביהמ"ק ולקדש הקדשים, ועוד ועיקר – תיכף ומיד ממש.
[אחרי שיחה זו ניגנו מאַרש נפוליון].
– שיחה ב' –
ה. תוכנה של פרשת השבוע הוא שליחת המרגלים לארץ ישראל ע"י משה רבינו, ועד"ז תוכנה של ההפטרה – שהרי ההפטרה צריכה להיות מענין הפרשה וסיוע לה – הוא שליחת המרגלים ע"י יהושע. אלא שיש ביניהם חילוק: משה רבינו שלח י"ב מרגלים מכל הי"ב שבטים ("איש אחד איש אחד למטה אבותיו"), ואילו יהושע שלח רק שני מרגלים ("שנים אנשים מרגלים").
וא' הביאורים בזה הוא, שמכיון שמשה כבר שלח י"ב מרגלים, הרי הוא כבר פעל ענין זה, ולכן לא הי' צורך שיהושע ישלח גם הוא י"ב מרגלים.
והביאור בזה: הטעם שמשה רבינו שלח י"ב מרגלים דוקא ("איש אחד איש אחד למטה אבותיו"), הוא כי מכיון שמטרת שליחות המרגלים היתה כיבוש וישוב ארץ ישראל ע"י כל י"ב השבטים שאליהם מתחלקים בני ישראל, ולכל שבט ישנם עניניו וצרכיו המיוחדים לו, לכן הי' משה צריך לשלוח נציג מכל שבט ושבט שיתבונן, בהיותו בארץ ישראל, בענינים הנוגעים במיוחד לצרכי שבטו (ולכן לא שלח משה מרגל משבט לוי – כיון שלשבט לוי לא הי' חלק בארץ). וכיון שנשיא השבט יודע ומכיר את תכונותיו וצרכיו וכו' של שבט, לכן שלח את נשיאי י"ב השבטים.
ועפ"ז יש לומר, שזהו גם מה שמשה קבע למרגלים את מטרת שליחותם בפרטיות – "וראיתם . . מה הארץ השמינה היא אם רזה היש בה עץ אם אין" (וכיו"ב), שענין זה הי' גם בכדי להוודע (נוסף על הפרטים לאופן הכיבוש, גם) אודות ענין ההתיישבות של בני ישראל בארץ ישראל, שלמטרה זו צ"ל אצל כ"א מהשבטים הצרכים הנדרשים לו.
ו. ובודאי שמכיון שמשה הי' "רעיא מהימנא" של כל בני ישראל, הרי הכיר את תכונות הנפש והאפשרויות של כאו"א מהמרגלים, וידע שהמרגלים ראויים למלא את שליחותם, ועד שברור שגם לפועל התמלאה סוכ"ס שליחותם של המרגלים; וכפי שאנו רואים שיהושע וכלב (שהם מילאו את השליחות בפשטות) לא נפרדו מהמרגלים, אלא הלכו יחד עמם לארץ ישראל, ולמרות שהיו ביניהם חילוקי דעות (שהרי הליכתם היתה "בעצה רעה") – אף חזרו יחד אל משה רבינו!
ויתירה מזו: גם כאשר אמרו המרגלים את דבריהם, הרי אף שדברי יהושע וכלב ודברי שאר המרגלים היו הפכיים, מכל מקום אמרו אותם יחד ובהמשך אחד, ויתירה מזו – בתחילת דבריהם היו דברי יהושע וכלב ודברי שאר המרגלים שווים ("זבת חלב ודבש היא וזה פרי'"), כיון שכולם הסכימו ש"טובה הארץ מאד מאד"!
אלא שהמרגלים האחרים הגיעו אח"כ למסקנא הפכית, ועד ש"לא נוכל לעלות אל העם". והטעם שחשבו כך הוא, כי מכיון ששליחת המרגלים היתה "לדעתך", הבינו המרגלים שכיבוש ארץ ישראל צריך להיות מצד כח האדם עצמו – "לדעתם", וע"פ הסדר שהם הכירו (כי הם לא ידעו אודות סדר אחר), הי' זה בלתי אפשרי מצד האדם עצמו.
ומכל זה מובן שע"י יהושע וכלב התקיימה בפועל שליחותם של כל המרגלים.
ולכן לא הי' יהושע צריך לשלוח שוב י"ב מרגלים – כיון שענין זה נפעל כבר על ידי משה רבינו, והוא הסתפק בשני מרגלים בלבד (ויש לומר עוד יותר – שבעצם במידה מסוימת לא הי' זה אלא מרגל אחד בלבד, כיון שאחד מהם הי' בדרגת מלאך).
ז. והנה, ישנו ענין נוסף הצריך ביאור (וכמ"ש במפרשים): מכיון שי"ב המרגלים היו, כנ"ל, נציגים של הי"ב שבטים – הי' משה רבינו צריך, לכאורה, לשלוח כל אחד מהם אל החלק בארץ ישראל השייך לשבטו, כדי שיתבונן בצרכי שבטו וכו' שצ"ל בחלק זה, ולמה שלח את י"ב המרגלים ביחד לעבור בכל חלקי ארץ ישראל?
ויתירה מזו – שבמשך הזמן דארבעים יום והליכתם "ארבע מאות פרסא על ארבע מאות פרסא", הי' זמן שהיית כל מרגל בחלקי ארץ ישראל דשבטי שאר המרגלים – יותר מכמו בחלקו!
והרי כבר אז ידעו (בכללות) איזה חלק מארץ ישראל יהי' שייך לכל שבט, שהרי ענין זה נרמז כבר בברכות יעקב לפני מותו; ואף שבסוף הברכות פרש"י (עה"פ "איש אשר כברכתו ברך אתם") ש"כללן כולם בכל הברכות" – הרי מכל מקום ברור שלכאו"א ישנה שייכות עיקרית לברכתו שלו, ועד שזה קשור עם חלקו בארץ ישראל, כלומר שאף שמצד אחד ארץ ישראל כולה היא ענין אחד [בהנחה אחרת, זה גופא הוא התירוץ לשאלה. וז"ל: וי"ל נקודת הביאור בזה – ע"פ מ"ש בסיום ברכות יעקב "איש אשר כברכתו בירך אותם", ופרש"י ש"כללן כולם בכל הברכות", ונמצא, שכל שבט פרטי כלול גם משאר השבטים. ומטעם זה הלכו כל המרגלים לרגל את כל ארץ ישראל, כיון שה"כלל" נוגע ל"פרט" דכ"א מהם], מכל מקום ישנה גם ההתחלקות לכל שבט בפני עצמו.
ח. והנה, כיבוש ארץ ישראל שייך לכאו"א מישראל, כיון שלכאו"א יש (כנ"ל) חלק בארץ ישראל. הן ברוחניות – כפתגם הידוע של הצמח צדק "מאַך דאָ ארץ ישראל", היינו שעבודתו של יהודי היא "לכבוש" את המקום בו הוא נמצא ולהפכו ולעשותו "ארץ ישראל" (שענין זה קיים גם בארץ ישראל גופא בזמן הגלות); ועד"ז בגשמיות – שלכאו"א יש חלק בארץ ישראל הגשמית, שהרי כל ארץ ישראל שייכת לכל ישראל, ובפרטיות – יש לכאו"א מישראל חלק פרטי בארץ ישראל גם בזמן הזה (ולהעיר שסברא זו מובא גם ברמב"ם), שלכן הוא יכול לכתוב פרוזבול, אף ש"אין כותבין פרוזבול אלא על הקרקע".
וכאן המקום להזכיר ולעורר ולהדגיש בנוגע לחלקי ארץ ישראל שהקב"ה נתן לבני ישראל, הן עם כניסת יהושע לארץ ישראל, ועד לזמן זה אחרי הגלות המר (כפי שהי' במשך הדורות, שחלקים מסוימים בארץ ישראל היו קשורים ושייכים לבני ישראל וכו') – שצ"ל ברור שכל חלק בארץ ישראל שייכת אך רק לבני ישראל, ואסור לאף אחד לתת אף שעל משטחי ארץ ישראל לאוה"ע, וכנראה במוחש שכל שטח מוסיף ביטחון וכו' בשאר השטחים!
ועאכו"כ בנוגע לירושלים עיה"ק, עיר הבירה דארץ ישראל; ולהוסיף שבעיר ירושלים מודגש עוד יותר השייכות לכל ישראל יחד, כיון ש"ירושלים לא נתחלקה לשבטים", היינו שירושלים הוא בבחי' "כלל" שלמעלה מכל ענין הפרטים.
וכן יש להוסיף בכיבוש עוד חלקים מארץ ישראל – באופן המותר ע"פ שו"ע בזמן הגלות וע"פ התנאים ד"אל תתגרו באומות", ובדרכי נועם ודרכי שלום.
ט. ובנוגע לעבודת האדם בכיבוש ארץ ישראל ברוחניות, הנה למילוי עבודה זו צ"ל אצלו הענין ד"שלח" – שילוח "מרגלים", בכדי להוודע אודות ה"כיבוש" וה"התיישבות" שלו במקום זה ("דאָ") בתור ארץ ישראל; ושליחות זו צ"ל לא רק בנוגע ל"מצב" הכללי של המקום, כי אם גם בנוגע לפרטי ההענינים, בהתאם למציאותו הפרטית של האדם הכובש והמתיישב במקום הזה.
ומכיון שישנם י"ב שבטים שהם כנגד י"ב סוגי עבודות ודרגות וכו' שישנם בבני ישראל, מובן שיש חילוקי דרדות בנוגע ל"שליחות המרגלים" אצל כ"א מהם. ולדוגמא: שבט יששכר – שעיקר ענינו לימוד התורה, ושבט זבולון – שענינו עיסוק במסחר ונתינת צדקה, ועד"ז בשאר השבטים. [והרי גם בזמן הזה ישנם כאלו שיש להם מגילות יוחסין לשבטים וכו', וגם מי שאין לו – הרי לכאו"א ישנו אופן עבודה המתאים לא' השבטים].
– וביחד עם זה ישנה ההתכללות של השבטים בשילוח י"ב מרגלים לרגל את כל ארץ ישראל – שבהיות היהודי כלול מכל שאר בני ישראל, מחובתו ומזכותו לסייע באופן עבודתו לעבודתו של יהודי אחר ומשבט אחר, ויהודי שני ושלישי וכו' (ועד לכאו"א מישראל) בכיבוש והתיישבות ארץ ישראל ("מאַך דאָ ארץ ישראל").
ולדוגמא בענין הנ"ל דזבולון (מצות הצדקה) – שישנם יהודים כאלו שנותנים לצדקה פרוטה אחת או ה' פרוטות וכיו"ב עבור כאו"א מבני ישראל שבדורנו זה, וירבו כמותם בישראל.
ולהוסיף שבעבודת האדם בזמן הזה שייך ענין זה גם לשבט לוי (והאנשים המיוחסים לו, כידוע שגם עתה יש כו"כ מיוחסים לשבט לוי) שאע"פ שאין לו חלק בארץ ישראל (ולכן לא שלח משה ממנו מרגל) – הרי לעתיד לבא יהי' לו חלק, "שער לוי אחד"; ועד שעבודתו שייכת לכאו"א כפסק הרמב"ם הידוע, ועד שכאו"א הוא "ממלכת כהנים" וכהן גדול (שענינו "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה").
ומיד אחרי פרשת המרגלים (שענינה כיבוש ארץ ישראל) קוראים את פרשת הנסכים, שההבדל בין נסכים לעולה הוא – שעולה היא עלי' מלמטה למעלה (ל"כלל") לגמרי, משא"כ נסכים ענינם הוא ירידה והמשכה מלמעלה למטה (ל"פרט"). וזהו הקשר דפרשת נסכים לפרשת המרגלים ולכיבוש ארץ ישראל – כי אופן העבודה בארץ ישראל הוא המשכת כל עניני הקדושה גם למטה בעולם הזה (שלילת טעותם של המרגלים – שהם רצו להישאר במדבר כדי לעבוד את ה' במחשבה ודיבור, ולא במעשה), שזהו ענין המשכה בפרטי מציאות העולם, ולכן גם עבודת הכיבוש צ"ל באופן זה – הפעולה גם בנוגע לפרטי שבטי ישראל.
י. וע"י כל הנ"ל זוכים תיכף ומיד ממש לכיבוש ארץ ישראל בפועל ובפשטות ע"י כל בני ישראל בגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו (לא כמו בגאולת בבל וכיו"ב שאז היו יהודים שנשארו בגלות), ובאים כאו"א מישראל וכל כלל ישראל לארץ הקודש ולירושלים עיה"ק ולביהמ"ק השלישי, וכאו"א יושב בחלקו בארץ ישראל "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" כבימי שלמה.
ולפני זה מקריבים את כל הקרבנות בירושלים "ושם נעשה לפניך את קרבנות חובותיך תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם", החל מקרבנות של תודה ושמחה שמסתמא יקריבו בקשר עם קץ הגלות וגאולה האמיתית והשלימה – ובמכ"ש וק"ו: ומה אדם יחיד שיצא מבית האסורים חייב להביא קרבן תודה, עאכו"כ שכאשר כל בני ישראל, "אשר לא יספר מרוב", יוצאים מבית האסורים דהגלות (ועד שהקב"ה עצמו, ש"עמו אנכי בצרה", יוצא אתם) אל הגאולה האמיתית והשלימה – יקריבו מספר עצום ורב של קרבנות תודה.
וענין "ארבעה חייבים להודות" (שא' מהם הוא היוצא מבית האסורים) הם כנגד הד' דגלים (שכללו את כל השבטים), וד' חלקי התורה, והחלוקה דעשר ספירות לד' דרגות (נוסף על החלוקה לג' דרגות – מח לב כבד, ר"ת מלך) וכו'. וענין זה קשור גם ליום השבת, שהרי פסוק זה הוא מהמזמור שאומרים בכל עש"ק שנאמר בו "יודו לה' חסדו ונפלאתיו לבני אדם" (ואפילו כשאין אומרים זאת אומרים "פתח אליהו", הקשור עם כל הע"ס שבאדם וכנ"ל).
וזוכים כל בני ישראל לאריכות ימים ושנים טובות, "מאה ועשרים שנה" ועד ק"פ שנה כשנותיו של יצחק הקשור עם הגאולה האמיתית והשלימה, שהרי אז דוקא "כל השומע יצחק לי" – משא"כ עתה "אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעוה"ז", מלבד בשמחת חו"כ או בשמח"ת.
אך אין מחכים עד שמח"ת, וגם לא עד לסיום המ' יום של הלוחות הראשונות, אלא באים מיד לגאולה האמיתית והשלימה – יחד עם מעשינו ועבודתנו בזמן הגלות ש"לא הגלה הקב"ה את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים" – "אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים".
והולכים כולנו לאה"ק ולירושלים עיה"ק, ועד ל"ציון" שבירושלים – ש"ציון" קאי על פנימיות הנשמה שהיא ענין אחד עם פנימיות התורה, ובפרט ע"י החידוש וההוספה שנעשה בכל עניני הפצת המעיינות חוצה; וההפצה היא במעין דוקא – שענינו שהוא מטהר את כל הענינים, ו"בכל שהוא", ומזה זוכים ל"וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם" (גם "בכל שהוא" מהמים), ועד "לפני ה' תטהרו" – למעלה (ופנימיות) משם הוי'.
וע"ד כפי שהי' בזמן יציאת מצרים, ב"ליל שמורים", ש"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו וגאלם" בחצות הלילה – עד"ז תיכף ומיד עתה, באמצע היום ועוד קודם תפילת מנחה וקריה"ת בפרשה שלאחרי זה, זוכים ל"נגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקב"ה בכבודו ובעצמו", ועוד והוא העיקר – "וגאלם", גאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.
[אחרי שיחה זו ניגנו "הוא אלקינו"].
– שיחה ג' –
יא. על הפסוק "שלח לך" שבתחילת פרשתנו מפרש רש"י "לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח", כלומר ששליחות המרגלים בפועל היתה ענין שנקרא על שמו וקשור עם דעתו ושכלו של משה רבינו (וציווי הקב"ה בזה לא הי' אפילו ענין של "סיוע" כביכול, אלא רק ע"ד "הקב"ה יושב ושונה כנגדו", היינו שהעיקר הוא הלימוד שלו, ועי"ז ולאחרי זה "הקב"ה יושב וכו'").
ומשה רבינו בחר לשם כך אנשים הראויים ומוכשרים (בעצם) לשליחות זו, כדברי רש"י בהמשך "ואותה שעה כשרים היו".
ויש להוסיף, שע"פ הידוע ש"כשר" הוא ר"ת "כמוצא שלל רב", מובן שהמרגלים היו מוכשרים לא רק לעבודה הרגילה בכל עניני תומ"צ, אלא גם לענין ה"שלל" – שענינו הוא שלוקחים אותו מהאויב, בבחי' "אתהפכא חשוכא לנהורא" ו"זדונות נעשו לו כזכיות", ועד שמהפכים זאת באופן ד"רב" דקאי על בני ישראל "אשר לא יספר מרב" (ועד ל"שלל" כפשוטו, פרנסה בהרחבה לכאו"א מבני ישראל).
יב. ועפ"ז מובן גם הטעם שמשה רבינו שלח דוקא י"ב מרגלים, "איש אחד איש אחד למטה אבותיו", כי מכיון שעצם הדבר הוטל עליו באופן של "לדעתך", מצד מציאותו של משה, הי' צריך לעשות זאת כפי שמתקבל בשכלו וע"פ פרטי הדברים וכו'; ומצד זה הי' צריך י"ב מרגלים כנגד י"ב שבטים (כי גם אופן שליחות המרגלים הוצרך להיות בדרך זו (וכנ"ל)) – בהתאם לפרטי מציאותם של כאו"א מישראל, שלזה ישנם י"ב חלקים פרטיים בארץ ישראל. [משא"כ אם הי' זה באופן של ציווי לא הי' מקום לדעתו של משה רבינו, אלא הדבר הי' צריך להיות ע"פ הוראות התורה בלבד].
אלא שביחד עם זה, הלכו כל המרגלים לכל ארץ ישראל, כי כל "פרט" קשור ומיוחד גם עם ה"כלל" (כל בני ישראל וכל ארץ ישראל).
משא"כ יהושע בן נון כבר לא הי' זקוק לחזור ולשלוח י"ב מרגלים – כיון שהענין ד"לדעתך" נפעל כבר ע"י משה רבינו, והוא הי' זקוק לשני מרגלים בלבד. ומה שהי' צריך עכ"פ שני מרגלים – הוא מצד ב' הענינים הכלליים דחיוב ושלילה (בהתאם לענין ה"כלל" שבארץ ישראל) – א' מהם הי' ענינו לבדוק את העניינים הרצויים עבור בני ישראל, והשני הי' ענינו לשלול את הענינים הבלתי רצויים.
ולכן המרגלים דיהושע היו באופן ד"חרש", כי כאשר צריכים לפעול בכל פרטי הענין (כפי שהי' אצל המרגלים דמשה), צריך לשם כך פירסום וחקירה ודרישה אצל תושבי המקום, ו"הלך לקרתא אזל בנימוסא"; משא"כ כשענינים הנ"ל נפעלו כבר, אזי בשביל העבודה הכללית אין צורך בפרסום.
וכן מובן עפ"ז מה שכל י"ב המרגלים הלכו יחד לכל ארץ ישראל ולא התחלקו כאו"א לחלקו של שבטו (ועד שבמשך רוב הזמן הי' כאו"א מהם בחלקי ארץ ישראל שאינם שייכים לשבטו), כי מכיון שעבודתם היתה צריכה להיות באופן ד"לדעתך", הרי עבודתו של כאו"א כוללת לא רק את הענינים ששייכים אליו ונצטווה עליהם, אלא מצד אהבת ישראל – שזהו העיקר אצלו (ע"ד הנ"ל בנוגע למרגלים), כהתחלת היום דכאו"א מישראל (עוד קודם תפילתו" באמירת "הריני מקבל עלי מ"ע של ואהבת לרעך כמוך" – צריכה להיות העבודה באופן שכאו"א מסייע לחבירו במילוי עבודתו שלו (וכמשנת"ל בארוכה).
[והנה, פרטי ענין המרגלים, כולל הענין ד"לדעתך" מבוארים בארוכה במסכת סוטה, שנוהגים בקהילות קודש בישראל ללומדה בין פסח לעצרת, מכיון שישנם בה מ"ט דפים כנגד מ"ט ימי ספה"ע (ואע"פ שהמסכת מתחילה בדף ב' – הרי ישנו גם דף א', שענינו הוא שמה של המסכת).
ומזה נגיע לסיום המסכת (בברייתא דרפב"י) בענין הקשור עם אליהו זכור לטוב, ולסיום הענין דפרשת סוטה בכתוב – "ונקתה ונזרעה זרע", "אם היתה יולדת נקבה יולדת זכר", ו"אשה מזרעת תחילה יולדת זכר" – ענין הגאולה האמיתית והשלימה, שעליה נאמר "שיר חדש" לשון זכר, ובפשטות – שירה העשירית שתתחדש ע"י משיח צדקנו, ביחד עם "כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם (שירה) וישראל במעמדם].
יג. וביאור הענין ד"לדעתך" בעבודת האדם – שמכיון שישנה בחי' משה שבכאו"א מישראל, הרי על כאו"א "לשלוח מעצמו" ("אַרויסשיקן פון זיך") י"ב "מרגלים" (י"ב פרטים וכחות שבנפשו) כדי לכבוש את ארץ ישראל – "מאַך דאָ ארץ ישראל".
וזאת באופן ד"לדעתך" – דעתו של יהודי שהוא "עם חכם ונבון", שלכן פעולת השליחות היא בהתאם לכל פרטי מציאותו של האדם, לא רק באופן שמקיים את ציווי התורה (שבזה מודגשת בעיקר ההמשכה והפעולה מצד ה"מעלה"), אלא שמציאותו ושכלו מצד עצמם פועלים עניני תומ"צ, גם במקום שאין ציווי התורה.
ובעניני תומ"צ גופא – הוספה וחידוש למעלה מציווי התורה, והדוגמא לזה בלימוד התורה – לימוד מאה פעמים ואחד, יותר מרגילותו, שזוהי עבודה שלמעלה מסדר הרגיל ע"פ תורה, ועד"ז בקיום המצוות – הקפדה על קיום המצוות בהידור ובאופן ד"לפנים משורת הדין", יותר מציווי המפורש בתורה כפי שמחייב השו"ע [– לספרדים, שאצלהם נתקבל בעיקר פס"ד המחבר, וההוספה גם של פס"ד הרמ"א – לאשכנזים; שבהם ישנם ענינים ד"לפנים משורת הדין", אבל לאחרי שהדבר נתקבל אצלם, הרי זה גופא נעשה "דין", וה"לפנים משורת הדין" הוא באופן ובענינים נעלים יותר], ועד לסיום חלק אורח חיים (שזה נעשה אורח החיים של יהודי) – "וטוב לב משתה תמיד".
ועד"ז בעניני הרשות, שגם בהם צ"ל המשכת וגילוי הקדושה, ו"כל מעשיך לשם שמים", אשר ענין זה נעשה דוקא ע"י העבודה באופן ד"לדעתך" (כיון שאין בזה ציווי התורה).
ואפילו בענינים בלתי רצויים ההפכיים ומנגדים לאלוקות – פועל האדם בירור וזיכוך, ובלשון חז"ל "זדונות נעשו לו כזכיות", אשר ענין זה נעשה דוקא ע"י עבודת האדם, "לדעתך" (ע"פ כללי התורה, כמובן), ואז נעשה "נצחוני בני נצחוני".
ולהוסיף, שענין זה שייך גם בענינים שיש בהם ציווי התורה – שע"י עבודה נמשכים וחודרים עניני תומ"צ בעצם מציאות האדם, עד שבעת קיום הציווי נרגשת רק מציאות האדם המקיים את המצוה, ולא ההמשכה מלמעלה.
ועפ"ז מובן ששליחות המרגלים לענין כיבוש והתיישבות ארץ ישראל צ"ל קשורה ושייכת לכל פרטי מציאותו של יהודי, שדוקא עי"ז נעשה אצלו שלימות כיבוש והתיישבות ארץ ישראל, "מאַך דאָ ארץ ישראל", בכל פרטי עניני עבודת ה'.
אלא שכל זה הוא כפי שכל יהודי הוא בבחי' פרט בפני עצמו, ובמילא ישנה העבודה בהתאם לפרטיו כו'. ונוסף לזה יש כפי שכל פרט דישראל קשור ומיוחד עם הכלל של כל בני ישראל, שלכן כל יהודי "שולח את מרגליו" לא רק לשטחו הוא, אלא גם לשטחו של עוד יהודי, ועד לכאו"א מישראל (מצד מצות אהבת ישראל, "ואהבת לרעך כמוך"), כדי לעזור ולסייע גם להם בכיבוש ארץ ישראל הרוחני – שזהו ע"ד כפי שכל פרט (כל נשיא שבט) חדור עם ה"כלל" מצד הענין ד"לדעתך" כנ"ל, כפי שהי' בנוגע להמרגלים כפשוטו דמשה רבינו.
והחל ממצות צדקה כפשוטו – שיהודי מוסיף בצדקה, ולא רק "עשר בשביל שתתעשר" – נתינת מעשר שהוא חיוב, אלא חומש ולמעלה מזה (ובפרט אלו שהקב"ה נתן להם את האפשרויות לזה וכו').
וההחלטות בכל הנ"ל יהיו באופן של "בלי נדר" – למעלה מנדר, כי נדר ענינו שהוא צ"ל במדידה והגבלה, כמבואר בהלכות נדרים שנדר צ"ל מוגדר בבירור כוונתו וכו', משא"כ "בלי נדר" ענינו שהוא למעלה ממדידה והגבלה.
יד. וע"פ הנ"ל שהעבודה ד"לדעתך" מתבטאת במיוחד בענין התשובה, יש להוסיף, שזהו גם מה שמפרשת שלח מגיעים לפרשת קרח – שבני קרח עשו תשובה ו"מקום נתבצר להם בגיהנם וישבו שם", ומ"שיר מזמור לבני קרח" ממשיכים ב"משכיל לאיתן האזרחי", וממשיכים בפרשיות שלאחרי זה, עד לפרשת פינחס – פרשת וקרבנות המועדים.
ועוד והוא העיקר, שזוכים תיכף ומיד לכיבוש ארץ ישראל כפשוטו, וכפי שהקב"ה אומר למשה רבינו "דבר אל בני ישראל" את כל הציוויים, ובפרט "דבר אל בני ישראל ויסעו" – היציאה מהגלות והכניסה לארץ ישראל בגאולה האמיתית והשלימה, ע"י הוספת אל"ף – אלופו של עולם.
ועוד ועיקר, שתיכף ומיד נלך כל בני ישראל, "בנערינו ובזקנינו . . בבנינו ובבנותינו" לארצנו הקדושה, ותיכף ומיד עוד ביום הש"ק זה קודם תפילת המנחה וקריאת התורה, ועוד קודם המשך ההתוועדות, כיון שתיכף ומיד זוכים לשמוע את הבשורה הטובה על ביאת משיח צדקנו – ש"הנה זה (מלך המשיח) בא", שכבר בא משיח ("אַז משיח איז שוין געקומען") – בגאולה האמיתית והשלימה.
[אחרי שיחה זו ניגנו "שישו ושמחו בשמחת הגאולה"].
– שיחה ד' –
טו. בנוגע לפרש"י הנ"ל ד"שלח לך – לדעתך", שעבודת שליחות המרגלים הוצרך להיות דוקא באופן ד"לדעתך", ע"פ דעתו ושכלו של משה רבינו, הנה בודאי שבמשך השנים שעברו מאז ניתוסף (כביכול) מידי שנה בשנה גם בדעתו של משה רבינו, כמאחז"ל "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא שנאמר ילכו מחיל אל חיל", וממילא ניתוסף גם בדעתו של (בחי' משה שב)כאו"א מבני ישראל, כולל בעבודה באופן ד"לדעתך" (כמדובר לעיל).
ושלימות הדעת תהי' לעתיד לבא בגאולה האמיתית והשלימה – כמ"ש הרמב"ם בסיום וחותם ספרו ש"לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד . . כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", ובהתחלת הרמב"ם – "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון", עד לסיום הענין "וה' אלקים אמת", הקשור עם "ואמת ה' לעולם".
ולהעיר ש"רמב"ם" הוא ר"ת "רבות מופתי בארץ מצרים", המשכת וגילוי הקדושה – מופתים – גם בארציות של מצרים עוד בזמננו זה – סוף זמן הגלות, כדי לקרב עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה (וכאן המקום להזכיר אודות חיזוק והוספה בקביעות עתים בלימוד ספר הרמב"ם).
וכבר עכשיו ישנו הענין ד"טועמי' חיים זכו" משלימות זו בענין הדעת, ע"י התגלות תורת החסידות, ובפרט חסידות חב"ד – חכמה בינה דעת, כולל ובמיוחד בנוגע לדרושי אדמו"ר האמצעי – בחי' "רחובות הנהר", וכפי שלאחרונה נדפס כרך חדש ממאמריו – דרושי חתונה.
– והרי חתונה קשורה עם הגאולה האמיתית והשלימה, כמארז"ל שאז יהיו הנישואין של הקב"ה עם כנס"י, ועד "והיו לבשר אחד" – ענין ההולדה. וענין זה מתקיים גם ע"י "והעמידו תלמידים הרבה", מכיון ש"כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו", כולל גם הדיוק בלשון "מעלה עליו הכתוב", שהוא עולה לדרגא גבוהה יותר מ"ילדו" – "כאילו ילדו".
ועתה מכינים לדפוס כרכים נוספים מדרושי אדמו"ר האמצעי וחסידות חב"ד בכלל, ועי"ז מיתוסף עוד יותר ב"דעת" ובעבודה ד"לדעתך" דכאו"א מבני ישראל.
טז. ובהמשך לזה – כאן המקום שאלו שהכינו בקבוקי משקה המשמח בקשר לכמה התוועדויות, שפעולתם גדולה מפעולת מלאך מיכאל (כפתגם אדמו"ר הזקן) – יעלו מלמטה למעלה ויכריזו על ההתוועדויות או הפעולות טובות שלהם, ויוסיפו עוד יותר בהחלטות טובות בכל הנ"ל ובפרט במצות הצדקה.
ועי"ז ממהרים ומזרזים עוד יותר את הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יהי' הגילוי לא רק באופן של אמונה, אלא באופן של ידיעה – "לידע שיש שם מצוי ראשון", ועד לאופן של ראי' – "והיו עיניך רואות את מוריך", שרואים בעיני בשר ש"כל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו", בגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש.
[לאחרי שיחה זו ניגנו "שובה ה' עד מתי". לאחר חלוקת המשקה התחיל לנגן את ניגון ההקפות לאביו הרלוי"צ ז"ל. אח"כ הזכיר אודות אמירת ברכה אחרונה. ההתוועדות הסתיימה בשעה 4:00].
יומן התוועדות שבת קודש פרשת שלח, כ"ו סיון, מבה"ח תמוז
בתפילת שחרית אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א את קריאת שמע באריכות מיוחדת, ובפרט בפרשה השלישית (מתאים למדובר בהתוועדות של היום, כדלקמן, אודות פרשה זו), שאמרה באריכות גדולה (ולא נישק את הציצית ב"ה' אלקיכם אמת").
בעת קריאת התורה היה מיוחד הפעם שהביט כל הזמן בחומש (ולא עלעל מפעם לפעם בדפי החומש כרגיל – מתאים להתעוררות בהתוועדות של היום, כדלקמן, אודות המיוחד שבקריאת התורה).
בשעה 1:40 ירד כ"ק אדמו"ר שליט"א להתוועדות, כשהקהל מנגן "שישו ושמחו בשמחת הגאולה".
אחרי ברכת בופה"ג ניגנו "זאָל שוין זיין די גאולה", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עודד בידו הק' לכל עבר, ובמיוחד (בתנועות סיבוביות) לעבר חברי הקבוצה ממונטריאול שעמדו משמאלו – למטה מהבימה. כמו"כ נתן פרוסת "מזונות" לילד הקטן מהאחים שאַרף שיחיו. בעת הניגון עודד בחוזק כמה פעמים לעבר ר' חיים יצחק הכהן שי' כהן – מנכ"ל מוסדות סדיגורא באה"ק, שישב לשמאלו על הבימה (הנ"ל שהה ב-770 לכבוד ש"ק).
שיחה א' ארכה חצי שעה, מהשעה 1:50 עד השעה 2:20, ואותה פתח אודות ההוראה מפרשת השבוע "שלח לך", והוסיף שכאן המקום להזכיר ולעורר אודות הדגשת וחיזוק ענין קריאת התורה. בהמשך דיבר אודות ענין ההתכללות בתורה והאמונה שבכאו"א מישראל, שנעשית פנימיותו וחיותו באופן "אַז ער לעבט מיט אמונה" [= "שהוא חי באמונה"]. בשיחה זו היו רמזים אודות כ"ח סיון, בהזכירו אודות אמירת הפסוק "שמע ישראל" בעת ימי הגזירות ("לא תקום פעמיים צרה"), ועד"ז בזמנים אלו שהם ימי מנוחה מהמיצר אל המרחב צ"ל אמירת הפסוק "שמע ישראל" במנוחה ובישוב הדעת. כמו"כ דיבר אודות פרשה השלישית דקריאת שמע (שבסיום פרשתנו), ועל ענין ההבטה והתבוננות בציצית.
אחרי שיחה זו ניגנו את מאַרש נפוליון, וכ"ק אדמו"ר שליט"א עודד בחוזק בידו הק' לכל הכיוונים (בכלל העידודים בהתוועדות זו היו חזקים יותר מאשר בשבועות הקודמים – מלפני חג השבועות). באמצע הורה לר' לייב שי' לוסטיג (מ"נקיי הדעת" בירושלים עיה"ק) שיאמר "לחיים", וכשנותר מעט יין בכוס – סימן לו באצבעו הק' שיגמור עד הסוף, ואח"כ הניף את ידו הק' בחוזק. כמו"כ הסתובב לאחוריו לעבר הריב"ק וסימן לו שיאמר לבנו החתן ר' לוי יצחק הלוי שי' קליין לומר "לחיים", הביט עליו עד שמילאו את הכוס וענה לו "לחיים", ואח"כ המשיך להניף את ידו הק' בעוז.
שיחה ב' ארכה 25 דקות, מהשעה 2:30 עד השעה 2:55. את השיחה פתח אודות הענין דשילוח המרגלים, ודיבר על ענין ההתכללות בארץ ישראל ובבני ישראל ואודות כיבוש ארץ ישראל, כשמזכיר שוב שאסור לאף אחד לתת אף שעל משטחי ארץ ישראל לאומות העולם, כנראה במוחש שכל שטח מוסיף ביטחון וכו' בשאר השטחים, ועאכו"כ בנוגע לירושלים עיה"ק – עיר הבירה של ארץ ישראל. בהמשך דיבר אודות שילוח הי"ב מרגלים ע"י משה רבינו, וענין שילוח ב' המרגלים ע"י יהושע.
כמו"כ דיבר בשיחה ברמזים גלויים: א) בקשר ליום הבהיר כ"ח סיון, שהזכיר בקשר עם קרבן תודה את הפסוק "יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם" [ולהעיר שבהתוועדות הראשונה לבואו לארה"ב דיבר בהרחבה על "ארבעה צריכים להודות"] ועל אמירתו ביום ועש"ק, אמירתו לאחרי שיוצאים מבית האסורים, ושנמצאים עתה בזמן הגלות – "מיצר", ובקרוב ממש בעת הגאולה – "מרחב" – כאו"א מבני ישראל יקריב קרבן תודה; ב) אודות עניני חתונה ושמחה, כשמקשרם עם ענין השמות "לוי יצחק" ועם הענין דשבט לוי.
אחרי שיחה זו ניגנו "הוא אלקינו", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עודד בידו הק' בחוזק לכל הכיוונים. באמצע הורה לד"ר א' מסידני, אוסטרליא שעמד מאחוריו – שיאמר "לחיים".
שיחה ג' ארכה ג"כ 25 דקות, מהשעה 3:05 עד השעה 3:30, ואותה פתח בקשר לזה שעל הפסוק "שלח לך" מפרש רש"י "לדעתך", והמשיך בביאור הנ"ל אודות ענין שילוח י"ב המרגלים דמשה וב' המרגלים דיהושע ואודות "שלח לך – לדעתך" בעבודת האדם. בין הדברים התבטא באומרו שמכיון שישנה בחי' משה בכ"א, הרי כ"א צריך "אַרויסשיקן פון זיך" [= "לשלוח מעצמו"] י"ב מרגלים כדי לכבוש את ארץ ישראל – "מאַך דאָ [= עשה כאן] ארץ ישראל".
כמו"כ דיבר הרבה אודות הענין דשבט לוי (בהמשך למדובר לעיל), וכן אודות כך שישנו יהודי שנותן צדקה עבור כל יהודי שבכל העולם, וממנו יראו וכן יעשו.
בין הדברים התבטא: "דער אויבערשטער זאָגט אָן [= הקב"ה אומר ל] משה רבינו: 'דבר אל בני ישראל' אַלע [= את כל ה] ציוויים, ובפרט 'דבר אל בני ישראל ויסעו' – אַרויסגיין פון גלות און אַריינגיין אין [= לצאת מהגלות ולהיכנס ל] ארץ ישראל בגאולה האמיתית והשלימה". בסיום היו "אותיות" מיוחדות אודות ענין המשיח וביאתו, וסיים באומרו בקול גדול: "און תיכף ומיד הערט מען די בשורה אַז משיח איז שוין געקומען [= ותומ"י שומעים את הבשורה שמשיח כבר הגיע], בגאולה האמיתית והשלימה".
אחרי שיחה זו התחיל באופן ספונטאני ר' דוד שי' נחשון לנגן את הניגון "שישו ושמחו בשמחת הגאולה", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עודד בידו הק' בחוזק רב לכל הכיוונים, ובמיוחד עודד פעמים רבות לעבר הנ"ל ור' אברהם שי' טאַוב. כמו"כ הורה שוב לר' לייב שי' לוסטיג לומר "לחיים", בסמנו בידו הק' (כשואל: מדוע אינו אומר "לחיים"?).
שיחה ד' ארכה כ-10 דקות, ואותה פתח באומרו שהענין ד"שלח לך – לדעתך" נמשך אצל משה רבינו (בתורה) ואח"כ אצל כל נשיאי ישראל בשעתם, ובמיוחד בדורנו – דור האחרון, וקישר זאת עם הגאולה בהזכירו את מארז"ל "טועמיה חיים זכו". כמו"כ דיבר אודות הפצת המעיינות ופנימיות התורה, ובמיוחד באופן ד"רחובות הנהר" של מאמרי אדמו"ר האמצעי, והזכיר אשר זה עתה נדפס כרך חדש ממאמריו הנקרא בשם "דרושי חתונה" (ח"ב), ואי"ה עוד ידפיסו כרכים חדשים של מאמרים אלו, וכו'.
בהמשך דיבר שוב אודות הענין של אי החזרת שטחים, ומה שיש לבני ישראל עתה בארץ ישראל – שלא יחזירו מזה כלום, ובנוגע לכיבוש עוד שטחים הרי זה הענין ד"אל תתגרו באומות", אא"כ יכולים לקבל באופן ד"דרכי נועם ודרכי שלום". בסיום השיחה הזכיר אודות חלוקת המשקה, ובקשר לזמן הגאולה אמר שאז יהיה הגילוי לא רק באופן של אמונה אלא גם באופן של ידיעה וראיה.
אחרי שיחה זו העמיד הריל"ג על שולחן ההתוועדות 15 קנקנים, ובינתיים ניגנו "שובה ה'". חלוקת המשקה התקיימה כרגיל; מכל קנקן מזג כ"ק אדמו"ר שליט"א לתוך כוסו, ואח"כ שפך מכוסו לכל קנקן, ולכל העוברים מזג באומרו: "הצלחה רבה".
בין הלוקחים היה ר' מנחם מענדל שי' ראַסקין מקוט. לוק, קנדה, שעלה עם שניים מהאורחים ממונטריאול, וכ"ק אדמו"ר שליט"א חייך לעברם ובירכם.
מאחרוני הלוקחים היו ר' דוד נחשון ור' אברהם טאַוב, ור' ד. נחשון הכריז אודות חנוכת הבית בקשר עם הטנק החדש לקבלת פני מלך המשיח, וסיים את ההכרזה באומרו "אַלע זיינען אַיינגעלאַדן און דער [= כולם מוזמנים וה]רבי משיח צדקנו נשיא דורנו בראשנו". כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך לעבר ר' אברהם טאַוב, ובירכם.
את הקנקן האחרון קיבל ר' מאיר שי' האַרליג, בהכריזו "אי"ה מאָנטאָג ביי דער נאַכט, וועט פאָרקומען אַ חסידישע פאַרבריינגען דאָ אין דעם רבינ'ס בית מדרש, לכבוד כ"ח סיון – יובל שנים וואָס דער רבי זאָל געזונט זיין איז געקומען אין אַמעריקע, ס'וועט זיין צען אַזייגער, דער רבי זאָל געזונט זיין, אנ"ש והתמימים זיינען אַיינגעלאַדן" [= "אי"ה ביום שני בלילה תתקיים התוועדות חסידית כאן בביהמ"ד של הרבי, לכבוד כ"ח סיון – יובל שנים שהרבי שליט"א הגיע לאמריקה. זה יהיה בשעה עשר, הרבי שליט"א, אנ"ש והתמימים מוזמנים"].
לאחר מכן התחיל כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן את ניגון ההקפות לאביו הרלוי"צ ז"ל, עודד בידו הק' וטעם מה"מזונות". בהמשך המשיך לעודד בחוזק רב, ובאמצע, בתנועה הידועה, עודד בידו הק' באופן מיוחד – וחזרו עליה למעלה מ-10 פעמים, וכעבור כמה דקות – כשאחזו שוב בתנועה הידועה, עודד כ"ק אדמו"ר שליט"א והפעם בשתי ידיו הק' לסירוגין, וחזרו עליה כ-20 פעמים! [לפי חלק מהיומנים היה 13 פעמים. ובא' היומנים נרשם שאולי היתה זו השלמה למה שלא ניגנו כלל את ניגון ההקפות בשבוע שעבר...].
אח"כ הזכיר כ"ק אדמו"ר שליט"א אודות אמירת ברכה אחרונה.
ההתוועדות הסתיימה בשעה 4:00.