בס״ד. התוועדות קודש כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א

שבת פרשת וישלח, ט"ז כסלו ה׳תשנ"ב

– בלתי מוגה–

– שיחה א' –

 [כשנכנס כ"ק אדמו"ר שליט"א להתוועדות שרו "מהרה ישמע". אחרי שבירך על היין שרו "זאָל שוין זיין די גאולה"].

א. הרי ״מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת״. ובנדו"ד – נמצאים אנו ביום השבת הבא לאחרי ערב שבת, חמשה עשר בחודש, ״קיימא סיהרא באשלמותא״.

וממילא מובן, שאם על כל שבת נאמר ״מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת״, הרי עאכו״כ בשבת חשובה במיוחד (שאז מיתוסף עוד יותר בצורך לטרוח בהכנות בערב שבת), והיינו שהאכילה בשבת היא מההכנה דערב שבת, קיימא סיהרא דחודש כסלו באשלמותא, שלימות בכל עניני כסלו.

וכמדובר כמה פעמים, שחודש כסלו כולו הוא בבחי' "קיימא סיהרא באשלמותא", כמבואר בחסידות בכ"מ שכסלו הוא חודש השלישי בחדשי החורף, בדוגמת חודש סיון, חודש השלישי בחדשי הקיץ – שכמו שב״ירחא תליתאי״ (דימות הקיץ) ניתנה ה״אוריין תליתאי״, מתן תורה דנגלה דתורה, עד״ז הוא בכסלו, שבו הי׳ המתן-תורה דפנימיות התורה, כידוע שאז הותחל הענין ד״יפוצו מעיינותיך חוצה״ (שעי"ז "קאתי מר דא מלכא משיחא"), פנימיות התורה.

ובמיוחד שענין זה מרומז גם בשם החודש "כסלו״, כמדובר לאחרונה.

[ולהוסיף, שאע״פ שכל שמות החדשים הם בדיוק, הרי בנוגע לשם ״כסלו״ מיתוסף בדיוקו עוד יותר, שכן, שם זה נמצא כבר בנביאים וכתובים (אשר, בכמה ענינים, נחשבים כל כ"ד ספרי הקודש דהתנ"ך לתורה שבכתב, ושם מובאים גם כמה מהענינים האמורים, כולל שם חודש זה), דלא כרוב שמות החדשים שהוזכרו רק בתושבע"פ – במדרשי חז״ל (או בשאר חלקי התורה)].

והשלימות בכל הענינים האמורים דחודש כסלו גופא, נעשית ביום דערב ש״ק, ״קיימא סיהרא באשלמותא״, שיש בו עילוי הן לגבי הימים שלפניו, והן לגבי הימים שלאחריו (בפשטות ובגלוי).

ב. אלא שבזה דרוש ביאור והסברה מיוחדת, ע״פ הכלל הידוע בכל עניני קדושה ״מעלין בקדש ו(עאכו״כ ש)אין מורידין״ – היתכן שלאחרי השלימות בכל עניני ה"סיהרא״ שנעשית ביום הט״ו בחודש – אור הלבנה הולך ונחסר מיום ליום?!

ומבואר בזה, שכל ענינה של ירידה זו הוא בלשון הכתוב ״ונפקדת כי יפקד מושבך״ – בכדי שאח״כ יהי׳ ה״ונפקדת״ (מלשון זכרון ועלי') ע״י ה״יפקד מושבך״ (מלשון מיעוט וחסרון) שקדם לזה. וממילא מובן, שכל הירידה והחסרון (בימים שלאחרי ט"ו בחודש) הוא רק במה שנוגע ל״ונפקדת״ (שבשבילו נעשה החסרון, ״יפקד מושבך״), משא״כ בכל שאר עניני הלבנה, כולל גם אור ומאור הלבנה, ועאכו״כ בזה שהיא משל על בני ישראל, שהם דומין ללבנה ומונין ללבנה – לא נעשה שום מיעוט וחסרון, וכל השלימות ד״קיימא סיהרא באשלמותא״ שבט״ו בחודש, נשארת בכל התוקף!

ואדרבה – בשלימות זו גופא ״מוסיף והולך״ מיום ליום. וכמובן בפשטות ממנין ימי החודש, שלאחרי ט״ו בחודש, נעשה ט״ז בחודש, שזהו הוספה ועלי' של מספר אחד לגבי ט״ו (ה״אשלמותא״ דט״ו), ולאח"ז – ליום י"ז (הוספה ועלי' של ב' מספרים לגבי ט"ו), וכמו כן בהמשך הימים, מיום ליום.

ומכיון שהוספה זו מתבטאת במנין ימי החודש, הרי מובן, שהיא באה גם לידי גילוי (שכן, זהו כל ענינו של ״מנין״ – התבטאות בגלוי, שהרי אילולא זאת, אין כל משמעות בענין ה״מנין״), והיינו שההוספה והעלי' לאחרי יום ט"ו בחודש במספרי החודש היא חידוש (גם) בענין גילוי הלבנה (שזהו ענין ימי החודש).

ומזה מובן בנוגע לעבודתם של ישראל, המונין ללבנה ודומין ללבנה – שבעמדנו עתה ביום שלאחרי ה״קיימא סיהרא באשלמותא״ – הרי העילוי של בנ"י הוא לא רק בענין של "יפקד מושבך" (שבפשטות הרי זה מיעוט וחסרון, אלא שעי"ז נעשה "ונפקדת"), כי אם יתירה מזה – ישנה כל השלימות בעניני כסלו בכל התוקף, ואדרבה – בעלי' והוספה גם כפשוטה, כיון שניתוסף עוד יום בכסלו.

ג. ועל אחת כמה וכמה – בעמדנו בשנה שלימה ו״תמימה״, שנת העיבור (כמדובר בהתוועדות שלפנ"ז).

ונוסף לזה (גם מצד מספר השנה) – הרי זו שנת ה׳תשנ"ב, וכפי שנתפשט בתפוצות ישראל הסימן והר״ת: ״הי׳ תהא שנת נפלאות בה״, ו"נפלאות בכל", היינו שהנפלאות הם ״בכל״, בכל הענינים של השנה כולם, ולא רק כבשנה שעברה, שנת ״אראנו נפלאות״, "אראנו" לשון יחיד. ועאכו״כ שזה בהוספה על ״שנת נסים״, שכן אפילו ״פלא״ הוא למעלה מ״נס״, עאכו״כ ״פלאות״ לשון רבים, ועאכו״כ שמתווספת בזה האות נו״ן – ״נפלאות״, ״נו״ן פלאות״.

ד. בחודש כסלו גופא, מיתוסף עוד יותר בעמדנו בשבת פרשת ״וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו גו׳״:

שליחות זו היתה חשובה ונחוצה עד כדי כך, שיעקב אבינו הטריח מלאכים – שלוחים, ועאכו״כ לפרש״י ״מלאכים ממש״ – לילך בשליחות שלו אל עשו אחיו, ועד כדי כך שבאותה שעה לא הי׳ ביכלתם למלא איזו שהיא שליחות של הקב״ה, כי ״אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות״!

ונקודת הענין בזה: תוכנה הפנימי של שליחות יעקב הי', למהר אל עשו ולהודיעו, שמצד הקדושה, מצד יעקב, הכל מוכן כבר בתכלית השלימות, ויעקב מוכן בפועל ללכת עם ״עשו אחיו״ יחדיו ״אל אדוני שעירה״, אל השלימות דהגאולה האמיתית והשלימה (כפרש״י ״ואימתי ילך בימי המשיח״), תכלית השלימות בכל העולם כולו, כמודגש גם בסיום ההפטורה דפרשתנו – ״והיתה להוי׳ המלוכה״!

ולהוסיף, שבהפטורת פרשתנו מובא גם הענין ד״צרפת״. וכמדובר כמה פעמים, ש״צרפת״ בגימטריא 770 ("זיבן הונדערט און זיבעציק"), מספר המורה על תכלית השלימות ד״שבעת ימי הבנין״, הן השלימות ד״שבע״, והן השלימות ד״שבעים״ – עשר פעמים שבע, ועשר פעמים שבעים.

ה. וזהו גם תוכן הענין דשליחת שלוחים מכאן – לפעול את השלימות הנ״ל בעולם, ועד שמביאים לידי פועל את השליחות האמורה של יעקב ״אל עשו אחיו״, הנמשכת ופועלת במשך כל הזמנים והדורות שלאחרי זה, עד למילואה ושלימותה – כאשר יתגלה בפועל החיבור דיעקב ועשו בגאולה האמיתית והשלימה.

ובזה נכללת כל השליחות כולה, מהרגע הראשון (מכאן ולהלן), ובהדגשה יתירה בעמדנו מיד לאחרי הענין ד״וישלח יעקב מלאכים״, ועאכו״כ בעמדנו כבר לאחרי כמה ימים בפרשה זו – לאחרי שכבר היתה הפעולה ד"וישלח יעקב גו'" יותר מיום אחד, ושבוע אחד, ויותר מכמה חדשים; ובפרט שזהו לאחרי כמה חדשים בשנת ״הי׳ תהא שנת נפלאות בה, בכל״, כאמור לעיל – שתיכף ומיד צריך להיות קיום השליחות האמורה, בביאת הגאולה האמיתית והשלימה.

ובפרט ע״פ הודעת נשיא דורנו כ״ק מו״ח אדמו״ר (כמדובר כמה פעמים), שבזמננו זה כל הענינים מוכנים כבר, ועד שגם הכפתורים מצוחצחים, וצריך רק לפתוח את העיניים ("מ'דאַרף נאָר אויפעפענען די אויגן"), וממילא, מיד רואים איך שכבר ישנו ה"שולחן", ושולחן אמיתי – "שולחן ערוך", שהכל מוכן על השולחן לסעודת לוויתן ושור הבר ויין המשומר, האכילה ושתי' האמיתית, שהולכים לסעוד תיכף ומיד ביחד עם הקב"ה – עצמות ומהות כביכול...

ואח״כ דוד מלכא משיחא מברך על המזון, כפי שאומר "אני אברך ולי נאה לברך״, והוא ממשיך (ברכה מלשון המשכה) לכל ישראל את כל הברכות והצלחות בכל הענינים, ברכות שלא בערך לגמרי, שלכן הן פועלות לא רק מכאן ולהבא, אלא גם על העבר. כולל גם השפעת פרנסה גשמית ״מידו המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה״!

ו. ובזה מיתוסף עוד יותר כשמתכוננים לקרוא בפרשת "וישב יעקב״, וכפרש״י ״ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף״:

ובהקדים – שלכאורה, מכיון ש״רצון יראיו יעשה״, על כרחך צריך לומר שבקשתו של יעקב ״לישב בשלוה״ נתמלאה בפועל. ויש לומר (גם בפשטות הכתובים), שבקשתו נתמלאה באותן השנים שיוסף הי׳ ביחד עם יעקב עד ש״קפץ עליו רוגזו של יוסף״ בהיותו ״בן שבע עשרה שנה״ (כפי שממשיך תיכף בפסוק שלאחרי זה). ועפ"ז נמצא, שכל השנים מעת ביאת והתיישבות יעקב "בארץ מגורי אביו בארץ כנען" עד להזמן שהגיע יוסף לגיל י"ז שנה – ישב יעקב בשלוה, ורק לאחרי זה "קפץ עליו רוגזו של יוסף". וענין זה מרומז גם בהדגשת הכתוב המספר ד"שבע עשרה" – שהוא בגימטריא ״טוב״, כי עד אז הי' אצל יעקב מצב של שלוה וטובה בפועל.

ועפ״ז יש לתרץ דבר תמוה: דלכאורה מה תוכנה של הבקשה – ״ביקש יעקב לישב בשלוה״, כל זמן שמשיח עדיין לא בא, וכל העולם כולו נמצא בגלות?!...

וע״פ האמור, שקיום הבקשה (בפשטות) הי׳ ב״שבע עשרה שנה״, בגימטריא ״טוב״, יש לומר, שזהו גופא תוכן הבקשה – לפעול ההתיישבות והשלוה האמיתית של כל העולם כולו בביאת משיח צדקנו, "והיתה לה' המלוכה", בהמשך לפעולתו ד"וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו . . עד אשר אבוא אל אדוני שעירה", כנ"ל.

והיינו, שה״טוב״ כפי שהוא מכוסה ונעלם, חסדים הנסתרים שבגלות, יומשך ויתגלה בטוב הנראה והנגלה בפועל, בגאולה האמיתית והשלימה, כמובן מהתבטאות ה״טוב״ בהגימטריא והמנין ד״שבע עשרה״, שכל ענין המנין הוא גילוי, כנ״ל.

ז. ויש להוסיף בזה, ש״שלוה״ היא נעלית יותר אפילו מ״שלום״, ״פדה בשלום נפשי״, השייך במיוחד לימים אלו, שהרי יום השלישי שהוכפל בו כי טוב הבע״ל הוא חג הגאולה י״ט בכסלו, ע״ד י״ט כסלו בפעם הראשונה שחל ביום השלישי בשבוע, שלכן, אמר אז אדמו״ר הזקן את הפסוק ״פדה בשלום נפשי״.

[וכמסופר ע״י נשיא דורנו, שרבותינו נשיאינו נהגו לומר את התהלים כפי שהוא מחולק לימי החודש, אלא שבזמנים ומצבים מיוחדים נהגו לומר את התהלים גם כפי שנחלק לימי השבוע. ולכן, אמר אדמו״ר הזקן את הפסוק ״פדה בשלום נפשי״ בי״ט כסלו (כמ״ש במכתבו ״כשקריתי בס׳ תהלים בפסוק פדה בשלום נפשי . . יצאתי בשלום כו׳״) – אע״פ שאין זה מהשיעור החדשי די״ט בחודש – כיון שבהיותו במאסר, נהג לומר תהלים בשופי, גם כפי שנחלק לימי השבוע, ובשיעור דיום השלישי בשבוע מופיע הפסוק ״פדה בשלום נפשי״].

ח. ועוד והוא העיקר, שתיכף ומיד זוכים כל ישראל ״לישב בשלוה״, ובקשת יעקב אבינו מתמלאת במילואה בגאולה האמיתית והשלימה. וכאמור לעיל, שבזמננו זה כבר גמרו את כל הענינים בתכלית השלימות, והכל מוכן, והשלחן כבר ערוך בשלימות.

– כולל גם קיום הפסקי-דינים דספר ה״שלחן ערוך״ בשלימות, וקיום הפסקי דינים דמפת השולחן – מפת (הגהות) הרמ״א, וכדאיתא הרמז על כך בספרים מהפסוק ״ובני ישראל יוצאים ביד רמה״, ביד רמ״א. אלא שעפ״ז מתעוררת השאלה – ומה בנוגע לאחינו בני ישראל הספרדים, שאינם פוסקים כהרמ״א אלא כהבית-יוסף? ומחפשים על זה כמה תירוצים וביאורים, וכמדובר בזה בהתוועדויות דשנים שעברו.

והעיקר הוא, שבנוגע לפועל – הרי תיכף ומיד ממש כל ״בני ישראל יוצאים ביד רמה״, ו״הקיצו ורננו שוכני עפר״, וכולנו הולכים ״בנערינו ובזקנינו . . בבנינו ובבנותינו״ – מהקטנים עד הגדולים ומהגדולים עד הקטנים, ובאופן דלהזהיר קטנים על הגדולים ו"להזהיר גדולים על הקטנים", וכמ״ש ״והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם״ – לארצנו הקדושה ולירושלים עיה״ק, ולהר הקדש, ולבית המקדש השלישי, ולקדש-הקדשים שבו, עד לאבן השתי׳ שבקדש-הקדשים,

וממילא מתקיים בכאו״א מישראל – הן ה״פדה בשלום נפשי״, והן קיום בקשת יעקב ״לישב בשלוה״ בתכלית השלימות בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש, וכמו כן ניכר בכל בני ישראל (שדומין ללבנה ומונין ללבנה) ה״קיימא סיהרא באשלמותא״ בתכלית השלימות – השלימות והשלוה דכל ישראל.

ותיכף ומיד נעשה ה״וארו עם ענני שמיא״, והולכים כולנו יחד, כאמור, לארצנו הקדושה, ולירושלים עיה״ק, עד לאבן השתי׳ שבקדש-הקדשים, שממנה הושתת כל העולם כולו. ואזי ניכר בכל החיים שבכל העולם שהיסוד שלהם הוא ״אבן השתי׳״, וכמו כן בכל העולמות כולם,

ועאכו״כ בנוגע לבני ישראל שחיים בחיים העליונים בעולם העליון לאחרי ההסתלקות, כולל ובמיוחד – נשיא דורנו כ״ק מו״ח אדמו״ר, שהוא גם ממלא מקומם של כל רבותינו נשיאינו שלפניו, "ממלא מקום" דייקא – ע"ד "קיימא סיהרא באשלמותא", מילוי בתכלית השלימות,

וכאמור, בקשת יעקב, שביקשה (לא רק לעצמו, אלא) לו ולכל זרעו אחריו, מתקיימת במילואה – שבכל אחד ואחת מישראל נעשה (לא רק התיישבות סתם, אלא) ״לישב בשלוה״, ״שלוה״ באופן דהתיישבות (״לישב״) – שלוה באופן אמיתי ונצחי עד סוף כל הדורות!

[אחרי שיחה זו ניגנו "פדה בשלום"].

– שיחה ב' –

ט. בהמשך להמדובר לעיל – יש להוסיף גם הלימוד וההוראה בנוגע למעשה בפועל שיש ללמוד מהתוועדות זו, בעמדנו ביום השבת שמיני׳ מתברך היום השלישי הבע״ל, חג הגאולה י״ט כסלו, היא – לסדר ולארגן התוועדויות חסידותיות בי״ט כסלו בכל מקום ומקום, ועד לכל העולם כולו.

ולהוסיף, שבענין זה ניתוסף חידוש מיוחד בשנים האחרונות, שההתוועדות די״ט כסלו כאן, היא לא באופן שההתוועדות העיקרית נערכת במקום אחד בלבד, אלא בכמה וכמה מקומות נערכות ריבוי התוועדויות חסידותיות, באופן שכל אחת מהן היא התוועדות עיקרית ומרכזית. ומובן, שבזה שישנן כמה התוועדויות "עיקריות" אין שום חסרון, ולא רק שלא נגרע מזה בהתוועדויות אחרות, אלא אדרבה – כשיודעים שבאותה שעה שמתוועדים במקום אחד, ישנה עוד התוועדות במקום נוסף שהיא ג״כ התוועדות עיקרית, ניתוסף עוד יותר בהתוועדות זו, ובפרט שהרי ״קנאת סופרים תרבה חכמה״, וממילא כל א׳ משתדל, שההתוועדות שבה הוא משתתף תהי׳ – "עיקר שבעיקר"!

וההחלטות הטובות בכל זה צריכות להיות עתה ביום השבת, ד״מפקחין על צרכי ציבור בשבת״ – לארגן ריבוי התוועדויות בי״ט כסלו, הן בעיר זו, והן בעיירות הסמוכות לה, ועד למקומות המרוחקים ג״כ – בכל העיירות בעולם. ובפרט ששבת "מיני' מתברכין כולהו יומין", כל ימי השבוע שלאח"ז, כולל יום השלישי בשבוע י"ט כסלו.

ונתינת כח מיוחדת בכל החלטות אלו – בעמדנו עתה ביום השבת, הבא בהמשך ליום שלפניו, ערב שבת, ״קיימא סיהרא באשלמותא״ דחודש כסלו, ומיד לאחרי יום השבת נכנסים ליום ראשון, הנקרא בתורה שבכתב (בסיפור ששת ימי בראשית) ״יום אחד – לפי שהי׳ הקב״ה יחיד בעולמו״, וממילא – הרי זה חזקה דג׳ ימי קדושה רצופים.

וממילא מובן, שיש לנצל את החיזוק והנתינת-כח שניתוסף בכל הקשור לסידור וארגון התוועדויות י"ט כסלו – גם להתוועדויות בשלשת הימים הבאים עד י״ט כסלו, ועאכו״כ בי״ט כסלו עצמו.

ובמיוחד שאח״כ מיתוסף באופן ד״מוסיף והולך״ מיום ליום בכל עניני ״נר מצוה ותורה אור״ – מבלי להמתין עד חנוכה. ועאכו״כ לאחר מכן, שאז מתווספות כמה חזקות, שהרי חזקה היא בג׳ פעמים ואילו ימי חנוכה הם שמונה ימים, ובאופן ד״מוסיף והולך״ מיום ליום – ״על פתח ביתו מבחוץ״.

וע״י ההחלטות בכל זה (שהן כבר עתה בתוקף וחוזק גדול ביותר), תיכף ומיד עתה ביום השבת – מכריעים את כף המשקולת דכל העולם, ומביא לו ולעולם ״תשועה והצלה״, בביאת הגאולה האמיתית והשלימה ע״י דוד מלכא משיחא תיכף ומיד ממש, עוד קודם י"ט כסלו.

ואזי יתוסף עוד יותר בההתוועדויות די״ט כסלו, שענינו – התחלת הענין ד״יפוצו מעיינותיך חוצה״, כיון שנהי׳ כבר לאחרי ה״אתי מר״ דא מלכא משיחא״, ואז יתקיימו כל ההתוועדויות באה"ק.

אלא שבאם, ח״ו, תתעכב ביאת משיח צדקנו עוד יום, או יומיים, או אם תתעכב ח"ו עד יום השלישי י״ט כסלו – יש להחליט עתה, על דבר אירגון התוועדויות חסידותיות בכל מקום ומקום בחו"ל, כנ״ל.

י. ועוד והוא העיקר, שתיכף ומיד זוכים לגאולה האמיתית והשלימה, שאז ממשיכים בכל הענינים האמורים דוקא באה"ק ובירושלים עיה"ק ובביהמ"ק המשולש (וכולל גם השלימות של כל העשרה ענינים, שזהו שלימות כל העולמות).

ודוקא אז יקוים ה״פדה בשלום נפשי״ בתכלית השלימות, כמבואר בד״ה פדה בשלום ב״שערי תשובה״ לאדמו״ר האמצעי. [ולהעיר ש״שערי תשובה״ קשור ג״כ להגאולה, שכן ״משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא״, וכן ביאת הגאולה היא ע״י ש״ישראל עושין תשובה ומיד הן נגאלין״].

ודוקא באופן ד״כי ברבים היו עמדי״ – שגם אותם היהודים שלעת עתה הם בבחי׳ ״רבים״ ר"ל, הרי הם מתאחדים למציאות אחת ויחידה עם עצמות ומהות אין סוף – "יחידו של עולם", ע״י ש״ברבים היו עמדי״. ועד שכל שלשת הענינים (״רבים״, ״עמדי״, עצומ״ה) נעשים מציאות אחת ויחידה (ע״ד ובדוגמת בית המקדש השלישי והמשולש, שבו יתאחדו כל שלשת הבתי-מקדשות).

וממילא מתקיימת גם בקשתו של יעקב – שביקשה בשם כל ישראל – ״ביקש יעקב לישב בשלוה״, שאמיתית הענין דישיבה בשלוה היא דוקא בגאולה האמיתית והשלימה.

ומכיון ש״רצון יראיו יעשה״, על כרחך צריך לומר, שבקשתו נתקיימה בשלימות. וי"ל שמילוי הבקשה היתה גם ע"י רוגזו של יוסף בהעלם ובפנימיות, בחי' "חסדים הנסתרים"; אלא שאמיתית בקשתו של יעקב היא לישיבה בשלוה גלוי' – שזה התקיים בפועל באותן ה״שבע עשרה שנה״ שיוסף הי׳ אתו, ״שבע עשרה״ בגימטריא ״טוב״, שהגימטריא והמנין (״שבע עשרה״) מורה על המשכת הטוב המכוסה והחסדים המכוסים בטוב הנראה והנגלה דוקא (כנ״ל), שזוהי ה״שלוה״ דהגאולה האמיתית והשלימה – טוב גלוי בפשטות.

יא. כאמור, ההוראה מההתוועדות היא, לארגן התוועדויות בכל מקום ומקום, ועד שבכל מקום שיהודי יימצא בו (״אַז וואו נאָר ס׳איז דאָ אַ איד״) בכל העולם כולו – הרי הוא עורך התוועדות י״ט כסלו עם בני ביתו.

ומתחיל בזה שכאו"א עושה התוועדות עם עצמו ("ער מאַכט אַ התוועדות מיט זיך אַליין") – ע״י שהוא מקבץ יחדיו את כל עשר כחות נפשו, ופועל בהם שלימות, ״אשלמותא״, ולאחר מכן הוא משפיע כך גם על בני ביתו, ועם בנ"י שבשכונתו ובסביבתו וכיו"ב, ועד לכל היהודים שהוא יכול להגיע אליהם בכל מקום שהוא!

ומי״ט כסלו ממשיכים בחג החנוכה, שהרי, גם אם עד חנוכה יבוא משיח צדקנו, הרי מצוות אינן בטילות לע״ל, וכל המועדים בטלים לע"ל חוץ מחנוכה כו', כך שגם לאחרי הגאולה האמיתית והשלימה יקיימו את כל פרטי הדינים דנרות חנוכה. כולל גם, שהדלקתן צריכה להיות ״על פתח ביתו מבחוץ״, מכיון שגם לע״ל יהיו חילוקי דרגות, וממילא שייכת המציאות ד״ביתו״, ״פתח ביתו״, ״מבחוץ״, ו״עד דכליא רגלא דתרמודאי״.

ואזי תהי׳ ג״כ השלימות ד״מוסיף והולך״ מיום ליום, ואדרבה – ביתר שאת וביתר עוז, בקיום היעוד ״והי׳ אור הלבנה כאור החמה גו׳״.

יב. ויהי רצון, שכאו״א מישראל יזכה ״לישב בשלוה״ עוד בעמדנו ברגע האחרון דהגלות, ותיכף ומיד נעשה רגע זה – הרגע הראשון דהגאולה, רגע נצחי עד אין סוף,

ואזי רואים בגלוי, איך שהשולחן ערוך לסעודת לוויתן ושור הבר – ברוחניות ובגשמיות, וכפסק-דין תורת החסידות שעיקר הסעודה תהי׳ בגשמיות דוקא, שכן לע״ל ״הנשמה תהא ניזונת מן הגוף״ (כמדובר כמ"פ).

ו"הקיצו ורננו שוכני עפר", ונשיא דורנו בראשנו, ביחד עם דוד מלכא משיחא (המברך ברכת המזון בסעודה הנ"ל ואומר "לי נאה לברך"),

וכולנו הולכים תיכף ומיד לארצנו הקדושה, ושם מתוועדים בהתוועדות האמיתית של כל בני ישראל יחד, מכיון שלע"ל יהיו ״כל יושבי׳ עלי׳״, ובאופן ד"יושבי'" – "לישב בשלוה", וממילא גם היובל נוהג – ״וקראתם דרור בארץ לכל יושבי׳״, בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

[אחרי שיחה זו ניגנו "ויהי בישורון מלך"].

– שיחה ג' –

יג. כאמור לעיל, נמצאים אנו עתה בהמשך של ג׳ ימי קדושה רצופים, החל בערב ש״ק, ״קיימא סיהרא באשלמותא״, ולאחריו יום הש״ק, ומיד מש״ק ממשיכים ב״יום אחד – לפי שהי׳ הקב״ה יחיד בעולמו" [והיינו גם בכל העולמות כולם, כפי שהענין ד״אחד״ מתבטא ב״ועד״ (שהרי ״ועד״ הוא ״אחד״ בחילופי אתוון, שהאל"ף מתחלף בוי"ו וכו')] – שזה מוסיף עוד יותר בנתינת כח לעבודה בי״ט כסלו הבע״ל.

ובפרט, שגם היום שבינתיים (בין ״יום אחד״ לי״ט כסלו) הוא ח״י בכסלו, וכמו כן המשך הימים שלאחרי י״ט-כ׳ כסלו הם ימים מיוחדים: החל מכ״א בחודש – ״אך טוב לישראל״, ולאחריו כ״ב – ״בך יברך ישראל״, ואח״כ מוסיפים ו"מעלין בקדש" עד לכ״ד בחודש – ״ושמתי כדכד שמשותיך״, וממנו באים לכ״ה בכסלו – ״כה תברכו את בני ישראל״, שזוהי ההתחלה דברכת כהנים (שמזה למדים כו"כ הלכות למעשה, שברכת כהנים צריכה להיות בלשון הקדש דוקא, ״כה תברכו״, וכיו״ב, כמדובר כמ"פ).

ומכ״ה בחודש ממשיכים בכל שמונת ימי חנוכה באופן ד״מוסיף והולך״ מיום ליום – בכאו״א מבני ביתו, ובכאו״א מישראל, שהרי בהדלקת נרות חנוכה נוהגים כל ישראל, כפס"ד הרמ"א שזהו "מנהג פשוט", אפילו ע"י יהודי הכי פשוט – דוקא כמנהג ה״מהדרין מן המהדרין״!

ומזה מובן גם בנוגע להנהגתו של הקב״ה, כביכול, שהקב״ה צריך להביא תיכף ומיד את הגאולה האמיתית והשלימה! ובפרט שהבאת הגאולה אין זה ענין של הידור, מדה לפנים ממדה, אלא ענין הכי מוכרח מכיון שכבר ״כלו כל הקיצין״!...

ומילא מובן, שהקב״ה מביא את הגאולה תיכף ומיד ממש – עוד בשבת זו, ועוד לפני תפילת המנחה, ואפילו לפני קריאת התורה שלפני תפילת המנחה!

ועד כדי כך, שעצם הידיעה וההרגשה ש״הנה זה (משיח) בא״ ברגע שלאחרי רגע זה – פועלת ״שלוה״ פנימית בלבו של היהודי. ועד ל״לישב בשלוה״ בתכלית השלימות, כשרגע זה נעשה הרגע האחרון דהגלות והרגע הראשון דהגאולה, תיכף ומיד ממש.

יד. בכל האמור מיתוסף עוד יותר, בעמדנו לאחרי יו״ד כסלו, ״העשירי יהי' קדש״, חג הגאולה דאדמו״ר האמצעי – הבא בסמיכות ממש ליום שלפניו, ט׳ כסלו, יום ההולדת וההילולא דאדמו״ר האמצעי – שאז ניתוסף עוד יותר בעבודה דהפצת המעיינות חוצה שעי"ז "אתי מר דא מלכא משיחא".

והדגשה יתירה בקשר ובשייכות לי״ט כסלו, כידוע שהתחלת עיקר הענין ד"יפוצו מעיינותיך חוצה״ היתה ״נאָך פּעטערבורג״, בי״ט כסלו בשנת תקנ״ט, בגאולת אדמו"ר הזקן. ובפרט שנוסף לכך, י״ט כסלו הוא יום ההילולא של המגיד [שאדמו"ר הזקן הוא ממלא מקומו], ממלא מקום הבעש״ט – ג׳ אבות הראשונים דתורת החסידות.

וכאמור – זה מוסיף עוד יותר, שנזכה תיכף ומיד לגאולה השלימה, שאז תהי׳ השלימות ד״פדה בשלום נפשי״, כמבואר בשערי תשובה לאדמו״ר האמצעי, כנ״ל.

טו. ובזה מיתוסף עוד יותר מצד המשך הפרשיות הנקראות בזמן זה:

החל מפרשתנו "וישלח יעקב מלאכים גו׳״, וכנזכר לעיל ששליחות ופעולת יעקב היתה בחיבור ויחוד יעקב ועשו, ובזה רצה יעקב להמשיך וללכת עם עשו ״אל אדוני שעירה״, אל תכלית השלימות דהגאולה העתידה שאז יהיו כל הענינים ד״יעקב ועשו״ (תוהו ותיקון) – אורות דתוהו ואורות דתיקון, כלים דתוהו וכלים דתיקון – כל ארבעת הענינים בתכלית השלימות.

ומ״וישלח״ באים לפרשת וישב – שע"י פעולתו של יעקב הנ"ל ב"וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו גו'" נעשה "וישב יעקב" – ״ביקש יעקב לישב בשלוה״. ומכיון ש״רצון יראיו יעשה״, הרי ברור שבקשתו של יעקב אבינו ״לישב בשלוה״ תתקיים במילואה. והרי בקשת יעקב היתה לא רק לעצמו, אלא לזרעו אחריו בכל הדורות, ועאכו״כ עבור דורנו זה, שהוא הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה. וממילא מובן, שמכיון שאז [לאחרי השנים שיעקב ישב בשלוה עם יוסף בנו] ״קפץ עליו רוגזו של יוסף״, הרי עתה בדורנו זה, מתאים להודעת נשיא דורנו הנ״ל (ס״ה) – זוכים כל ישראל ״לישב בשלוה״ בתכלית השלימות, בגאולה האמיתית והשלימה, באופן ד״כל יושבי׳ עלי׳״, כל הי״ג שבטים, שהרי לע״ל גם ״שער לוי אחד״ בנוסף לכל הי״ב שבטים שישבו בארץ הקדש!

[כולל גם כפי שהי״ב שבטים מחולקים בחלומו של יוסף (שבפרשת וישב) ל״אחד עשר כוכבים״ ויוסף עצמו, הרי י״ב, אשר, י״א וי״ב יחד הרי זה כ״ג, ועד לתכלית השלימות דכל המספרים, כולל גם במספר עשר (מספר השלם), ועד למספר מאה, ע״ד השלימות ד״מאה ברכות״, וכדאיתא בשו״ע אדמו״ר הזקן בארוכה, איך שבכל יום מברכים ״מאה ברכות״. – ולהוסיף, שע״פ חשבון הברכות שאדמו״ר הזקן מונה שם, נמצא שישנם יותר ממאה ברכות, שמזה מובן, שאין הכוונה ב״מאה״ לההגבלה ד״מאה״, אלא להשלימות הכללית המודגשת במספר זה],

ומזה ממשיכים בהמשך הפרשיות עד פרשת ״ויגש אליו יהודה״, הגשת יהודה אל יוסף, שבזה מרומז הענין דסמיכת גאולה לתפילה (כמבואר במקום אחר), כולל גם – שתיכף לאחרי התפילה בבקשת הגאולה נעשית סמיכת הגאולה במעשה בפועל, וממילא, בעמדנו עתה לאחרי שבקשנו כבר בתפילות היום ״גאל ישראל״ וכיו״ב – זוכים תיכף ומיד בסמיכות ממש לגאולה האמיתית והשלימה.

ומפרשת ויגש באים לפרשת ״ויחי״ – שבכאו״א מישראל נעשה ״ויחי״, חיים כפשוטם נשמה בגוף, ובאופן שחיות הנשמה חודרת בכל רמ"ח איברים ושס"ה גידים דהגוף בתכלית השלימות.

ומזה ממשיכים אח״כ בפרשת ״שמות״ – ״ראובן ושמעון נחתין ראובן ושמעון סלקין״, אשר, כמו כן נעשה בכל בני ישראל, שתיכף ומיד עולים מן הגלות, ביחד עם כל עניניהם, ו״כספם וזהבם אתם״ – בגאולה האמיתית והשלימה, ועוד ועיקר – תיכף ומיד ממש.

[אחרי שיחה זו ניגנו "אימתי קאתי מר"].

– שיחה ד' –

טז. בהמשך להאמור, שהלימוד וההוראה וה"שליחות" מהתוועדות זו הוא להחליט החלטות בנוגע לאירגון ההתוועדויות בי״ט כסלו, עכ"פ במקום אחד, ומה טוב – בב' או בג' מקומות, יש להוסיף, שכל זה צריך להיות באופן שכאו״א ישתתף בעצמו בכמה התוועדויות: באם הן נערכות באותו זמן – ישתתף באחרות ע״י שליחת שלוחים, ובאם הן נערכות בזמנים שונים – ישתתף בעצמו בכמה התוועדויות.

ובפרט ע״פ חילוקי המנהגים בזה מאז ומקדם, בדבר זמן עריכת ההתוועדות די״ט כסלו – אם בליל י״ט, באמצעו (במשך המעל"ע), או קרוב לסיומו באופן שההתוועדות תמשך במוצאי היום – כ״ף כסלו, שאז היתה גאולת אדמו״ר הזקן בגלוי, כידוע הסיפור בזה.

ולהוסיף בזה, שכדאי ונכון ביותר גם לפעול והשפיע על יהודים אחרים שגם הם יעשו כן. ובהתוועדויות אלו ידברו דברי תורה ודברי תפילה ודברי חסדים טובים – ג׳ העמודים שעליהם העולם עומד, ״חוט המשולש״.

ועוד ועיקר – שזו נעשית הכנה קרובה לבנין בית המקדש השלישי, והמשולש (כולל גם השלימות דעשרה דברים שבבית המקדש), בגאולה האמיתית והשלימה. ואזי תהא גם השלימות ד״פדה בשלום נפשי״ (כנ״ל), שזהו ענינו של י״ט כסלו כמ״ש אדמו״ר הזקן במכתבו, ולאחר מכן פרסם זאת (ועד שנתפרסם אח״כ גם באופן של דפוס), שמזה מובן שענין זה נעשה חלק מתורה שבעל פה.

ומזה יש ללמוד הוראה נוספת – דכמו שענין זה הודפס, למרות שהתורה שבעל פה צריכה להיות בעל פה דוקא, מכיון שמפני מצוקת העתים – מצד החשש שלא תשכח תורה מישראל – התירו להעתיק עניני תורה שבעל פה, ועד לאופן דדפוס, ובזמננו זה לא רק שיש היתר להדפיס כל עניני תורה אלא אדרבה – יש צורך וחיוב בזה, ובזה גופא באותיות מרובעות דוקא, שאז הלימוד קל יותר – כמו כן יש לנצל ימים אלה עד י״ט כסלו, להדפיס ענינים בתורה שבעל פה (נוסף על תורה שבכתב) כפי הצורך, וכל שכן – כפי המוכרח.

יז. ועוד והוא העיקר – שזוכים תיכף ומיד לגאולה, ועד שכל עניני הגאולה נמשכים באופן נצחי עד אין קץ. ובפרט לאחרי שאמרנו במוסף ״הן גאלתי אתכם אחרית כבראשית״, ואח״כ ממשיכים עד לסיום התפילה ב״אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך״ – הגילוי ד״פניך״, הפנימיות דלמעלה, באופן דהתיישבות אמיתית, שזה שייך דוקא בבית המקדש השלישי והמשולש, תיכף ומיד ממש, בקיום היעוד ״והיו עיניך רואות את מוריך״,

וממילא הולכים תיכף ומיד – ומתוך ניגון שמח, ואמירת ״לחיים״, ומתוך התוועדות חסידותית שגדול כחה אפילו ממלאך מיכאל [כפתגם הידוע של אדמו״ר הזקן (דפתקא משמיא נחתא), שי״ט כסלו הוא חג הגאולה שלו] – לארצנו הקדושה, ושם גופא ״ילכו מחיל אל חיל״ עד ל״פניך" האמיתיים – ״יראה אל אלקים בציון״, בירושלים עיה״ק, ובביהמ"ק השלישי.

ועוד והוא העיקר – תיכף ומיד ממש.

[אחרי שיחה זו ניגנו "הוא אלקינו". באמצע הורה כ״ק אדמו״ר שליט״א לש״ץ שי׳ לנגן ״יה״ר . . שיבנה ביהמ״ק״].

– שיחה ה' –

יח. כרגיל, אלה שהכינו קנקני משקה ״המשמח״, יעלו עתה מלמטה למעלה ויכריזו פרטי הדברים, ומהם יראו וכן יעשו רבים – להוסיף באירגון "שמחות" והתוועדויות די״ט כסלו כו'.

והעיקר – שזו נעשית הכנה קרובה להמשך ההתוועדויות בארצנו הקדושה, ובאופן ד״מוסיף והולך מיום ליום" – החל מההוספה עוד קודם הגאולה בכל ההחלטות והפעולות, הן במחשבה, הן בדיבור, ועאכו"כ במעשה שהוא העיקר.

ועוד והוא העיקר – תיכף ומיד ממש.

[לאחרי חלוקת המשקה וההכרזות התחיל לנגן את ניגון ההקפות לאביו הרלוי״צ ז״ל. אח״כ סימן לנגן ״ניעט ניעט ניקאַוואָ״, ואח״כ הזכיר אודות אמירת ברכה אחרונה. ההתוועדות הסתיימה בשעה 3:35 לערך].

יומן התוועדות כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א
שבת קודש פרשת וישלח ט"ז כסלו ה'תשנ"ב 

בשעה 1:42 ירד כ"ק אדמו"ר שליט"א להתוועדות, כשהקהל מנגן "מהרה ישמע".

בכללות היתה ההתוועדות שמחה מאוד, וכ"ק אדמו"ר שליט"א עודד את השירה בין השיחות באופן חזק (וכדלקמן).

אחרי שהתיישב כ"ק אדמו"ר שליט"א, הכין המשב"ק ר' דובער שי' יוניק את הגביע וכ"ק אדמו"ר שליט"א הודה לו בניד ראשו הק'. לאחרי ברכת בופה"ג ו"מזונות" התחיל לעות "לחיים" לעבר הקהל, ובאמצע נתן חתיכת "מזונות" לילדי שאַרף שיחיו.

ניגנו "זאָל שוין זיין די גאולה", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עודד את השירה בידיו הק', ובמיוחד לעבר קבוצת אורחים מטורונטו (שהובאו ע"י השליח ר' יוסף שי' גאַנזבורג), שהיו במקום הרגיל לאורחים משמאל כ"ק אדמו"ר שליט"א.

שיחה א' ארכה כ-20 דקות, ואותה פתח במילים: "אַזוי ווי ס'דאָך 'מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת'". בהמשך השיחה הזכיר את ההפטרה בה מוזכר "צרפת" – "וואָס איז בגימטריא זיבען הונדערט און זיבעציק", שזהו שבע פעמים עשר ושבע פעמים מאה וששני המספרים מורים על שלימות.

כמו"כ דיבר אודות המעלה דיום זה בחודש שבא בהמשך לט"ו בחודש ו"מעלין בקודש". בהמשך התבטא שמיד פותחים את העיניים ורואים איך שהכל מוכן לסעודת שור הבר והלויתן, והולכים לאכול יחד עם עצומ"ה כביכול... בסיום השיחה דיבר אודות כך שביקש יעקב לישב בשלוה, וסיים במילים: "דער שלוה אין אַ אופן אמיתי ונצחי עד סוף כל הדורות".

אחרי שיחה זו ניגנו "פדה בשלום". כ"ק אדמו"ר שליט"א טעם מה"מזונות" (שלא כרגיל), ואח"כ עודד פ"א לעבר הזקנים (במילים "השלך על ה' יהבך"), ומהמילים "ואני אבטח בך" עודד את השירה בחוזק ובמהירות שוב ושוב לעבר קבוצת האורחים מטורונטו.

שיחה ב' ארכה כ-20 דקות, ובמהלכה התבטא שבאם ח"ו תתעכב ביאת משיח יום אחד או שני ימים או שלשה ימים – שינצלו את הימים להתוועדויות חסידותיות, ושכ"א ישתדל שבמקומו תהיה ההתוועדות העיקרית שבעיקרית, וכשגיע משיח יהיו באמצע ההתוועדות!

באמצע השיחה שפשף את עינו הק' השמאלית במטפחת פעמיים.

לאחרי שיחה זו ניגנו "ויהי בישורון מלך", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עודד את השירה בחוזק רב לעבר האורחים, ואח"כ לכל הצדדים, בתנועות רצופות בידו הק' כשהיא מוגבהת כלפי מעלה.

שיחה ג' ארכה כ-10 דקות, ובה הזכיר אודות המשך הימים מי"ט כסלו: כ"א קשור עם "אך טוב לישראל", כ"ב עם "בך יברך ישראל", כ"ג עם "טובו אהליך יעקב", כ"ד עם "ושמתי כדכד שמתותיך" וכ"ה עם "כה תברכו את בני ישראל", שזה קשור עם ברכת כהנים.

אחרי שיחה זו שתה כ"ק אדמו"ר שליט"א את רוב הכוס. ניגנו "אימתי קאתי מר", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עודד את השירה בתנועות חזקות לעבר האורחים ולעבר כל הצדדים, וכן עודד לעבר הילדים שעל בימת ההתוועדות.

שיחה ד' ארכה כ-7 דקות, ובה הורה לנצל את הימים עד י"ט כסלו להדפסת עניני תורה שבכתב ותושבע"פ כפי הצורך ועאכו"כ כפי המוכרח, ודוקא באותיות מרובעות, וכן חזר על ההוראה הנ"ל אודות התוועדויות וההכנות אליהן.

בסיום התבטא שהולכים תיכף ומיד מתוך ניגון ואמירת "לחיים" והתוועדות חסידית לארצנו הקדושה.

אחרי שיחה זו ניגנו "הוא אלקינו", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עודד את השירה. באמצע הביט לעבר הש"ץ ר' משה שי' טעלישעווסקי, והלה התחיל לנגן "יהי רצון . . שיבנה ביהמ"ק" (יצוין שכבר כמה שבועות שלא ניגנו זאת), וכ"ק אדמו"ר שליט"א עודד את השירה בידו האחת, ובאמצע התחיל לעודד באופן מפליא בשתי ידיו הק' (!) כו"כ פעמים, וכל הקהל שר בשמחה רבה מאוד.

שיחה ה' ארכה כמה דקות, ובה דיבר על חלוקת המשקה.

הריל"ג העמיד 27 בקבוקים, והסדר היה כבשבועות הקודמים – כ"ק אדמו"ר שליט"א מזג מהבקבוקים לתוך הגביע ואח"כ לכוס הזכוכית, ומהם מזג שוב לבקבוק ומהבקבוק לכוס המקבל. לפני שהתחילו בהכרזות ניגנו "שובה ה'".

בין לוקחי המשקה היו:

ר' שלום שי' דוכמאַן – עבור ה"דינער" של "כולל חב"ד";

הגבאי ר' זאב יחזקאל הכהן שי' כ"ץ – עבור התוועדות י"ט כסלו ב-770;

הת' שניאור זלמן שי' פּעווזנער – עבור התוועדות י"ט כסלו לדוברי עברית (אנשים מה"מבצעים" וכו');

א' התמימים – עבור התוועדות י"ט כסלו ענקית שתתקיים בע"ה בשכונת בורו פּארק;

ר' שמואל שי' עומר – לבית חב"ד באריאל;

ואחרון חביב היה ר' מנחם שי' גערליצקי – עבור סיומי הרמב"ם השבוע והתחלת מחזור החמישים של "היום יום".

כ"ק אדמו"ר שליט"א האזין להכרזתו של הנ"ל, וכשסיים התחיל לנגן את ניגון ההקפות לאביו הרלוי"צ ז"ל. בינתיים המשיך לענות "לחיים" לקהל.

אח"כ הביט לעבר הש"ץ הנ"ל, והלה התחיל לנגן "ניעט ניעט".

בסיום הזכיר כ"ק אדמו"ר שליט"א אודות אמירת ברכה אחרונה.

ההתוועדות הסתיימה בשעה 3:33.